נובמבר עד אפריל. המעברים מחזיקים שלג והביקתות סגורות, אז המסלול הופך לבעיה אלפיניסטית ולא להליכה.
אמצע יוני עד סוף ספטמבר. אמצע יולי עד תחילת ספטמבר הוא הלב: המעברים הגבוהים נקיים משלג וכמעט כל ביקתה וכפר במסלול פתוחים. ספטמבר נותן פחות אנשים והליכה קרירה יותר, אבל ימים קצרים יותר וסערות תכופות יותר, והביקתות מתחילות להיסגר מסוף ספטמבר. העונה הרשמית נמשכת עד אמצע אוקטובר, ובשנה דלת שלג אפשר גם סוף מאי או תחילת נובמבר — בתנאי שבודקים תנאים לפני.
בגיל 22 יצאתי להיות הישראלי הראשון שחוצה את האלפים ברגל במסלול Via Alpina - 2,299 ק"מ עם 113,786 מטר טיפוס מצטבר, עם תרמיל של 22 קילו שהפך ל18 במהלך הדרך. המסלול עבר דרך 8 מדינות במשך 69 יום: שוויץ, צרפת, גרמניה, אוסטריה, איטליה, ליכטנשטיין, מונקו וסלובניה.
תיעדת כל יום בזמן אמת - לא סיכום בדיעבד. חלק מהימים היו שגרתיים, אחרים פחות. מסע שלימד אותי המון על עצמי ,מלא ברגעי שיא ומשברים עד היום האחרון שהביא איתו תערובת מוזרה של תשישות פיזית, הקלה מנטלית וגאווה אמיתית.
העלות הכוללת לכל 69 הימים - אוכל, לינה, תחבורה, ביטוח וציוד נוסף - עמדה על כ-24,000 ש"ח. משקל התרמיל הבסיסי, בלי מים ואוכל, היה 22 קילו בגלל חוסר ניסיון בתחום של הטראקים הארוכים מה שגרם לי ללמוד איך להתנהל יותר נכון ולהסתדר עם המינימום של המינימום ולצבור ניסיון לטיולים הבאים. במהלך הדרך שלחתי באזור ה 4 קילו של ציוד מיותר .
המפה
איך לקרוא את המפה
הקו הכתום — כל צעד שהלכתי, כפי שנרשם ב-GPS
כל נקודה על הקו — יום אחד. לחצו עליה כדי לראות מה קרה בו
נקודה מלאה — יש סרטון מאותו יום
3Dכפתור 3D — מעבר לצילומי לוויין אמיתיים עם שמות הכפרים והבקתות
קמנו בשלוש בבוקר. טיסה, נחיתה ב־Nice, קניות בסופר, ורכבת ישר ל־Monaco. המסע התחיל מהארמון המלכותי.
היינו שלושה. עוד לפני שטסנו עשינו תיאום ציפיות — שאם מישהו מרגיש באמצע שהוא רוצה לעזוב, זה בסדר גמור. כל אחד בא לחוות משהו אחר במסע כזה.
מ־Monaco התחלנו לעלות במדרגות בתוך העיר עצמה, ואחרי כמה זמן מצאנו את הסימון של השביל. משם זה היה יום שכולו עליות. עצרנו לאכול כמה פעמים — תפוחים ומאפים שקנינו בבוקר — וכל פעם שהסתובבנו, הנמל של Monaco נהיה קטן יותר מתחתינו.
הדרך עוברת ב־La Turbie, ושם עומד Trophée des Alpes: אנדרטה רומית משנת 6 לפני הספירה, שהוקמה לציון ניצחונו של אוגוסטוס על 44 השבטים ששלטו במעברי ההרים וחסמו את הסוחרים. במקור היא הייתה בגובה 49 מטר. יצא שהתחלנו לחצות את האלפים ליד המונומנט שחוגג את כיבושם.
הלכנו גם מקטע שלם על פסי רכבת, עברנו בכפר עם סמטאות אבן צרות, וגם בהרבה קוצים. בסוף היום בישלנו לעצמנו ארוחה.
יום ראשון, יום קשוח. סיימנו.
Trophée des AlpesJosé Luiz · CC BY-SA 3.0 · Wikimedia Commons
יום 0219 ביולי
הטבע לא הפסיק להשתנות
עברנו ב־
· · · · · ·
סיימנו ב־
עשרים וחמישה קילומטר של עליות וירידות שלא נגמרות.
ארוחת בוקר של ביצה וקרקר עם חמאת בוטנים, ואז הרבה הליכה בשבילים. הטבע לא הפסיק להשתנות — מיער, לסלעים, לקוצים.
מילאנו מים בעיירה הקרובה ועצרנו לארוחת צהריים כמו שצריך, בישיבה על צלחת. ליטפנו חתולים. טבלנו את הראש במים צלולים.
ואז התחיל לרדת גשם. הוצאנו פונצ'ואים והמשכנו ללכת ככה, שלושתנו, בשביל מלא בוץ ביער.
בעיירה שעצרנו בה הייתה כנסייה יפה. ובסוף היום, כמובן, בירה — Bière du Col, בירה לבנה מקומית של Mercantour.
יום 0320 ביולי
אלפיים מטר עלייה
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · ·
לפנינו אלפיים מטר עלייה.
אחרי ארוחת בוקר שטפנו כלים בברזייה של הכפר, מילאנו בקבוקים ועצרנו בדוכן בשוק להצטייד. העלייה התחילה תלולה, וכבר מההתחלה רואים את כל ההרים שאנחנו הולכים לעבור.
עצרנו לאכול בננות, נקניק ובגט, ונכנסנו ל־Parc national du Mercantour — שמורת הטבע שנהיה בה בימים הקרובים. בפסגה היינו מתנשפים ועייפים, עצרנו להפסקה קצרה, ושני כלבים ניסו לקחת לנו את כל האוכל.
בהמשך ראינו פרות בערפל, עזרי ליקט לנו תותי בר, והגענו לחווה מקומית שפינקה אותנו בקולה. אלון המציא שם פטנט איזוטוני — קולה עם קצת מלח, ישר לתוך הפחית.
בערב, שולחן פיקניק, גזייה, סיר וחמאה. עשרים ושישה קילומטר. סיימנו.
שמורת MercantourRaphink · CC BY-SA 3.0 · Wikimedia Commons
יום 0421 ביולי
האגם הראשון
עברנו ב־
· · · ·
היום כבר חיכינו להגיע לאגמים.
ארוחת בוקר של נקניק וביצים וקצת לחם עם שוקולד. בדרך עצרנו על סלעים והעברנו בינינו נקניק שלם, חותכים ממנו כל אחד בתורו. העליות היו ממש קשות.
ואז ראינו את האגם הראשון. המים הכי צלולים שראיתי בחיים — נכנסנו פנימה עד המותניים.
ירדנו לאזור הלינה והגענו למחנה. למחנות בהרים קוראים Refuges. זו בקתה מאוישת שיושבת גבוה, לרוב במקום שאין אליו כביש בכלל, ומי שמנהל אותה חי שם כל העונה. ישנים בחדר משותף על מזרנים בשורה, יחד עם כל מי שהגיע באותו ערב, ורוב המקומות מוכרים גם ארוחת ערב וארוחת בוקר. יש בהם אזור עם ציוד, ואפילו סנדלים אם אין לך, ומטבח שאפשר לקנות בו אוכל. יצא לנו 55 יורו על שלוש ארוחות.
עשינו כביסה בפעם הראשונה ותלינו הכול על מוטות בפנים. שיחקנו קלפים, אכלנו מלא, שתינו מלא בירות וניסינו כל מיני סוגי אלכוהול שהציעו לנו. מישהו הוציא גיטרה. בסוף הלכנו לישון באוהל.
יום 0522 ביולי
לחבר שני מקטעים
עברנו ב־
· · ·
ארוחת בוקר מפנקת במחנה.
היום החלטנו לחבר שני מקטעים כדי לחסוך זמן בהמשך, ואולי אפילו להרוויח יום מנוחה.
עברנו שני מעברים בגובה 2,500 מטר. הרבה מזה היה שדות אבנים — קופצים מסלע לסלע עם התיק. בדרך היה עוד כתם שלג שנעצנו בו את המקלות, וראינו קצת חיות. הירידות היו ממש תלולות.
עצרנו לצהריים במרפסת של מחנה — פסטה עם בשר, מול אגם והרים. ניסינו שם גם את הקולה המקומית, Cola du Comté, שאני לא ממליץ.
אחרי זה הייתה עלייה מטורפת. קשה להראות בתמונות כמה היא תלולה.
בסוף ירדנו לאזור הלינה, בישלנו אורז ופתחנו את האוהלים.
יום 0623 ביולי
לרדת לקניות, לעלות חזרה
יצאנו מ־
עברנו ב־
היום היינו צריכים לרדת לקנות אוכל לפני שחוזרים להרים לכמה ימים.
מ־La Madone de Fenestre התחלנו לרדת אל Saint-Martin-Vésubie. ירידות ארוכות, נופים משתנים, ופרות על המדרון ליד בתי אבן.
בעיירה נכנסנו למאפייה בפעם הראשונה ואכלנו מאפים צרפתיים. ממש טעים. עשינו קניות ב־130 יורו לחמישה ימים.
ואז התחלנו לעלות חזרה. היום הזה היה אמור להיות קצר. ניסינו לתפוס טרמפים על הכביש ולא הצלחנו, ובסוף יצאו 27 קילומטר.
בערב אכלנו במחנה מלא, שולחנות ארוכים וכל המקומות תפוסים.
יום 0724 ביולי
לאיטליה, דרך הבונקרים
יצאנו מ־
עברנו ב־
Col de Fenestre · · · ·
יצאנו ליום השביעי. מטורף לחשוב שלפני שבוע התחלנו — מרגיש כאילו אנחנו כבר חודש וחצי הולכים.
התחלנו בעלייה מטורפת אל Col de Fenestre, ושם צברנו עוד מדינה. חצינו את הגבול מצרפת לאיטליה.
המעבר מלא בונקרים של מלחמת העולם השנייה. הם חלק מה־Vallo Alpino, קו הביצורים שמוסוליני בנה לאורך כל הגבול הצפוני של איטליה; במעבר עצמו יש שני בונקרים וקסרקטין אבן שיכל להחזיק חמישים איש.
ובאותו מעבר בדיוק, בספטמבר 1943, ימים אחרי הכניעה של איטליה, עברו כ־1,200 יהודים מ־Saint-Martin-Vésubie — העיירה שממנה יצאנו אתמול — יחד עם החיילים האיטלקים הנסוגים. הלכנו בדיוק את הדרך שלהם, רק בכיוון ההפוך ועם הרבה פחות על הכתפיים.
ירדנו ועצרנו לאכול במחנה. האוכל האיטלקי הרבה יותר טעים — אכלנו פולנטה, מטורפת. אחרי הפסקה של בערך שעה המשכנו לעלייה הבאה, עוד אחת רצחנית. בדרך היה שלג והחלקנו עליו קצת.
זה היה הלילה הראשון שישנו בפנים ולא באוהל, ועוד 21 קילומטר לדרך.
Col de FenestreNerijp · CC BY-SA 3.0 · Wikimedia Commons
יום 0825 ביולי
הסכר שהוא סוללה
עברנו ב־
·
יצאנו אחרי לילה במיטה, סוף סוף. שתינו קפה והלכנו לשירותים — במחנות פה זה חור ברצפה ותו לא.
ואז עברנו את הסכר. קיר בטון ענקי בתוך העמק עם מעקה ירוק לאורכו, ומתחתיו אגם בצבע שקשה להאמין לו.
זה החלק העליון של תחנת הכוח של Entracque, הגדולה באיטליה מסוגה ואחת החזקות באירופה. שני אגמים מלאכותיים — אחד כמעט ב־2,000 מטר והשני ב־1,000 — ו־42 מיליון קוב מים שנעים ביניהם. כשיש עודף חשמל שואבים את המים למעלה, וכשצריך חשמל מפילים אותם 1,048 מטר דרך טורבינות. סוללה בגודל של הר.
משם עלייה של 650 מטר לרפוג'ו — ככה קוראים באיטליה למחנות ההרים. פסטה, קפה ועוגה. אין על האוכל האיטלקי.
אחרי זה ירידה ארוכה של 1,300 מטר עד עיירת נופש קטנה. יום גשום, אז פינקנו את עצמנו בעוד לילה במיטה: הרמנו שלוש כוסות בירה מחרס על המרפסת, שתינו יין, שיחקנו שחמט ואכלנו ארוחת ערב.
יום קצר, 17.5 קילומטר. לילה טוב.
יום 0926 ביולי
ההרים של המלך
יצאנו מ־
עברנו ב־
סיימנו ב־
יצאנו מ־Terme di Valdieri, עיירת מרחצאות עם מעיינות חמים, ליום ארוך עם שני מעברים.
חלק גדול מהעלייה עובר על שבילים רחבים מרוצפים באבן, עם קירות תמך ופניות רחבות. אלה לא שבילי הליכה — אלה דרכי פרדות צבאיות מסוף המאה ה־19, שנבנו מחדש ב־1909 ושוב בשנות ה־30. את כל האזור קוראים "ההרים של המלך": ויטוריו עמנואלה השני לקח לעצמו את זכויות הציד בעמק ב־1857, ובית הציד שלו עומד שם עד היום ומשמש רפוג'ו.
בפסגה של המעבר הראשון פגשנו בחור שעושה בדיוק את המסלול שלנו בכיוון ההפוך. הוא מסיים בעוד חמישה ימים. אנחנו התחלנו לפני תשעה.
ירדנו לרפוג'ו, אכלנו פולנטה, שתינו קפה ועוגה ובירות. הרגשנו טוב, אז אני ואלון החלטנו לצאת לעוד מעבר.
בסוף הוצאנו את הרחפן וצילמנו. ישנו בספוט מטורף, עם 28 קילומטר ו־2,100 מטר טיפוס מאחורינו.
האלפים הקוטיים
יום 1027 ביולי
הערב האחרון של שלושתנו
יצאנו מ־
Col de la Lombarde
עברנו ב־
סיימנו ב־
חצינו את Col de la Lombarde, שהוא הגבול, והגענו ל־Isola 2000 — עיירת סקי שנבנתה מאפס בגובה 2,000 מטר. בטון בין הרים, ובאמצע יולי היא מתה לגמרי.
כל הסופרים היו סגורים. במזל מצאנו בית קפה, ובדיוק אז נפתחה גם המסעדה — אז התפנקנו בהמבורגר, פעם ראשונה מאז שהגענו. אחר כך במחנה מצאתי מגנום שהתחשק לי כבר מאז שנחתנו.
ואז אני ועזרי מצאנו סלע ענק באמצע שדה ירוק והתחלנו לטפס עליו — בלי ציוד, בנעליים של הליכה, אחד מטפס והשני מאבטח מלמטה. אלון צילם.
פתחנו את האוהל בעמק יפה. 16 קילומטר. ממחר מתחילים לנסות ללכת 30 ביום.
יום 1128 ביולי
אלון חוזר, ואנחנו מרימים קצב
עברנו ב־
· · · ·
סיימנו ב־
אלון עזב בבוקר, לפני שיצאנו.
את תיאום הציפיות עשינו עוד לפני שטסנו, בדיוק בשביל רגע כזה — כל אחד בא לחוות משהו אחר, ואם מישהו מחליט שמספיק לו, זה בסדר גמור.
ומאותו בוקר הרמנו את הקצב. שלושה מעברים היום, אלפיים מטר טיפוס ואלפיים מטר של ירידות תלולות.
עשינו את המעבר הראשון וירדנו לרפוג'ו ממש מגניב — הקיר בפנים מכוסה כולו בפתקים צבעוניים שאנשים השאירו, מאות מהם. אכלנו שם ארוחת צהריים מפנקת.
המשכנו, עברנו עוד מעבר והגענו לרפוג'ו השני לקפה ועוגה. הרגשנו טוב, אז החלטנו לעשות עוד מעבר. הוא היה קשוח ותלול, ועזרי מאחורה כבר עמד להתעלף.
הגענו למחנה, שתינו בירה והקמנו את האוהל.
יום 1229 ביולי
מקלחת ראשונה אחרי שבוע
סיימנו ב־
יום מנוחה. תשעה קילומטר בלבד, והמטרה הייתה להצטייד לשבוע הקרוב.
הגענו לכפר, שתינו קפה ולקחנו אוטובוס לעיירה הקרובה. אני עדיין מופתע כמה קשה לעשות קניות בעיירות האלה, וזה הדבר שהכי מסבך במסלול הזה — יותר מהעליות. הכפרים קטנים, החנויות פתוחות בשעות מוזרות, ואם הגעת ביום הלא נכון אתה ממשיך בלי אוכל. בסוף מצאנו סופר, קנינו והכנו סנדוויץ'.
עשינו גם מקלחת להתרענן. לא התקלחנו בערך שבוע.
עשינו כביסה, הקמנו מחנה, ואני ערכתי חלק מהסרטונים ועברתי על התמונות. בערב בית קפה, שחמט וארוחת ערב.
יום 1330 ביולי
טביעות רגליים בנות 250 מיליון שנה
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · · · · · ·
סיימנו ב־
התחלנו בעלייה של 800 מטר, ממש תלולה, עד המעבר הראשון ב־2,700.
המסלול עובר ברמת Gardetta — מישור פתוח בגובה של יותר מ־2,000 מטר, עם צוק דולומיטי גדול בשם Rocca la Meja שרואים אותו מכל נקודה. יש שם חורבות של קסרקטינים צבאיים, והרפוג'ו של Gardetta הוא בעצם מבנה צבאי ישן שהפכו לבקתה.
ועל הסלעים של הרמה הזאת מצאו ב־2008 טביעות רגליים של זוחלים בנות כ־250 מיליון שנה. כל זה היה אז קרקעית ים בוצית, ואפילו הגלים הקטנים שהמים עשו בבוץ עוד נראים באבן. היום זה 2,200 מטר מעל פני הים.
אחרי זה ירידה ממש ממש תלולה. הגענו למחנה ואכלנו — והיה שם פיצה. התחשק לי פיצה כבר המון זמן, וזו הפעם הראשונה שאכלנו אחת. היה מטורף.
32 קילומטר. היום הכי ארוך שלנו עד כה.
Rocca la Meja ורמת GardettaNem80 · CC BY-SA 3.0 · Wikimedia Commons
יום 1431 ביולי
שבועיים, 36 קילומטר
עברנו ב־
Col de Mary · ·
סיימנו ב־
יום 14, סוגרים שבועיים ועושים 36 קילומטר.
התחלנו בעלייה של אלף מטר ל־Col de Mary, ב־2,600 — ושם חצינו את הגבול בחזרה לצרפת. ירדנו דרך נחלים ויערות אל Maljasset, וברפוג'ו שם אכלנו צהריים: אורז עם נקניקיות, רביולי וקינוח. 40 יורו לשנינו.
ואז Col Girardin, 2,700 מטר, קשוחה ממש. עזרי מאחורה לא הצליח לנשום. בפסגה הנוף נפתח על כל הרכס.
ירדנו לקמפינג, מצאנו שם יין, אכלנו וסיימנו.
היום הכי ארוך שלנו עד עכשיו. אנחנו מגבירים קצב.
יום 151 באוגוסט
העלייה בלי מקום לעצור
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · · · · · · · · · ·
סיימנו ב־
פתחנו את הבוקר בבית קפה ליד המקום שישנו בו, והצטיידנו בבלוני גז שנגמרו לנו.
עלינו את העלייה הראשונה, הגענו למעבר, ראינו פרות והתחלנו לרדת. ירדנו נמוך, עד 1,200 מטר, ואז הייתה עלייה עצבנית בחזרה ל־2,300.
לא מצאנו שום מקום לעצור בו לצהריים. פשוט דחפנו עד הפסגה.
משם ירדנו מהר, ובדרך למטה מצאנו בקתה פתוחה בלי אף אחד בפנים. שם בישלנו ואכלנו.
26 קילומטר, כולו עליות וירידות.
יום 162 באוגוסט
פיצה לארוחת בוקר
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · · · · · · · · · · · · · ·
סיימנו ב־
ישר על הבוקר ירידה ממש ארוכה — שעתיים וחצי עד העיר.
שום חנות לא הייתה פתוחה, אז בסוף מצאנו מסעדה ואכלנו פיצה לארוחת בוקר, עם קפה. אחר כך עשינו קניות: מלא נשנושים ומתוקים. קניתי יותר מדי, ובקושי הצלחנו למצוא לזה מקום בתיקים.
המסלול עובר דרך Mont-Dauphin, עיר מבצר שלמה ש־Vauban בנה מאפס ב־1693 על מישור בגובה 1,050 מטר. שנה קודם הדוכס מסבויה פשט על העמק עם ארבעים אלף איש ושרף את היישובים בסביבה, ולואי ה־14 רצה משהו שיחסום את הדרך מאיטליה. תכננו אותה לאלפיים חיילים ואלפיים אזרחים. את הכנסייה שם מעולם לא סיימו לבנות. היום היא ברשימת המורשת של אונסק"ו.
יצאנו מהעיר והתחלנו לעלות. פגשנו כלב בדרך והגענו למחנה. את הסטייקים קנינו כבר בצהריים כדי לצלות אותם בערב, ויצאה ארוחה מטורפת.
עוד יום ממש ארוך, 34 קילומטר.
Mont-DauphinCarsten Steger · CC BY-SA 4.0 · Wikimedia Commons
יום 173 באוגוסט
הכלב שהצטרף, והמסעדה שנפתחת בשבע
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · · · · · · · · · · · · · ·
סיימנו ב־
התחלנו את היום בהליכה על כביש, עברנו נחל והתחלנו את העלייה הראשונה.
בדרך הצטרף אלינו כלב והלך איתנו קצת. הכנו דייסה לארוחת בוקר עם סנדוויץ' וקפה.
בסוף העלייה הגענו לרפוג'ו — והוא היה סגור. זה ממש ביאס אותנו. במקום זה ראינו מלא פרות, והיה קצת מפחיד לעבור ביניהן כי כולן היו עם עגלים.
אחר כך נכנסנו לסבך, ובכפר בדרך היו גמדי גינה בכל מקום.
סיימנו את הירידה והגענו למסעדה, אבל היינו צריכים לחכות עד שבע בערב רק כדי לאכול. אחרי זה עשינו ארוחה מפנקת, 43 יורו לכל אחד.
יום קצר יחסית — סיימנו ללכת כבר בארבע.
יום 184 באוגוסט
השוויצרי שהכין לנו קפה
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · ·
בבוקר פגשנו שוויצרי שהכין לנו קפה. בחור נחמד, דיברנו איזה חצי שעה.
אחרי שעה וחצי של הליכה עצרנו לארוחת בוקר מפנקת — דייסה וסנדוויצ'ים.
משם עלינו למעבר בכל הכוח וירדנו לעיר. אכלנו ארוחת צהריים ושיחקנו שחמט. בדרך היו פרות שהפריעו לנו, אבל עברנו אותן.
סחבנו איתנו כל הדרך בקבוק בירה גדול. קיררנו אותו בנחל ושתינו אותו יחד עם צ'יפס, מול נוף מטורף.
אחרי זה התחלנו לבשל — סלט, ופתיתים עם טונה שיצאו ממש טעימים.
יום קשוח מלא בעליות: 34.6 קילומטר ו־2,000 מטר טיפוס, בשוליים של הפארק הלאומי Écrins.
יום 195 באוגוסט
החמורים שמעלים את האספקה
עברנו ב־
· · · · · · · · · · ·
סיימנו ב־
קמנו מול נוף משוגע, שתינו קפה וישר התחלנו לעלות.
אנחנו כבר כמה ימים בצרפת, ואני חייב להגיד שהעליות פה הרבה יותר מתונות והרבה יותר קל ללכת. או שפשוט נכנסנו לכושר אחרי 19 יום.
הגענו למעבר וירדנו כמה שעות עד כפר. בדרך ראינו את החמורים שמעלים את האספקה למחנות — ככה מגיע האוכל לרפוג'ים שאין אליהם כביש.
בכפר שיחקנו שחמט ואכלנו ארוחת צהריים מטורפת ומפנקת, 27 יורו לאדם. יצאנו מלאים ושמחים והתחלנו לעלות, ואני הרגשתי שאכלתי יותר מדי ולא הצלחתי ללכת כמו שצריך.
הגענו למעבר השני וירדנו לכפר. נכנסנו לכמה רפוג'ים והם אמרו שאין להם מקום, אפילו לא לפתוח שק שינה בחוץ. אז מצאנו פינה נחמדה על הנחל, בישלנו ארוחת ערב, שיחקנו שחמט והלכנו לישון.
יום קצר יחסית לעומת אתמול.
ואנואז ומון בלאן
יום 206 באוגוסט
בלי קליטה, ואז עיר גדולה
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · · · ·
סיימנו ב־
ישנו באזור בלי קליטה, וזה היה דווקא כיף. שיחקנו מלא שחמט והספקתי לקרוא ספר — הבאתי איתי קורא ספרים דיגיטלי, וזה הדבר הכי נוח לטיולים כאלה. הלכנו לישון מוקדם, וישנו נמוך אז היה חם.
בבוקר עלייה של 800 מטר עד המחנה, ושם עשינו הפסקה של שלוש שעות. היינו ממש רעבים כי לא אכלנו כלום בבוקר, אז החלטנו להתפנק: כל אחד שתה שני משקאות, מנה ראשונה, מנה שנייה וקינוח. 30 יורו.
אחרי זה ירדנו מההרים לעיר ממש גדולה. מצאנו פארק ומיד ידענו שנישן בו. היו שם אנשים ששיחקו פטנק, המשחק הצרפתי עם הכדורים.
השלמנו קניות בסופר, אכלנו סטייקים, סלט ופירות — עוד 30 יורו לאדם. הלכנו לישון מסופקים.
יום 217 באוגוסט
27 מעלות, וסלקליין באמצע פארק
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · · · · · · · · · · · · · · · · ·
סיימנו ב־
התחלנו במאפייה מקומית — אין על המאפים של צרפת. ישבנו שם שעה, שיחקנו שחמט, ואז יצאנו.
היום הכי חם שהיה לנו עד עכשיו, 27 מעלות, כי הלכנו באזורים ממש נמוכים. רוב ההליכה הייתה בשדות חשופים בלי צל. אחרי בערך 15 קילומטר עצרנו לארוחת בוקר בצל, וזה נתן לנו מלא כוח להמשיך.
בדרך מצאנו סלקליין שמישהו השאיר תלוי באחד הפארקים, אז בטח שעלינו עליו.
אחר כך התחילה העלייה — ארוכה, בחום. עברנו חווה של סוסים, ואז ראינו מפל. נכנסנו להתקרר, ועל הדרך עשינו גם כביסה וייבשנו את הבגדים. הפסקה ארוכה, ואז חזרנו לעלייה. מישהו שפגשנו שם אמר לנו שהנוף בפסגה הוא אחד הכי מטורפים באזור, והוא צדק.
ללינה הגענו ל־Refuge du Plan du Lac, בתוך Vanoise — הפארק הלאומי הראשון של צרפת. הקימו אותו ב־1963 בעיקר כי היעלים כמעט נעלמו מהאזור. הכנו ארוחת ערב וקנינו ליטר יין, שיוצא הרבה יותר זול מבירה.
30 קילומטר, 1,500 מטר טיפוס.
יעל אלפיניIbex73 · CC BY-SA 4.0 · Wikimedia Commons
יום 228 באוגוסט
הלכנו לאיבוד, והגענו הכי גבוה
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · ·
סיימנו ב־
היום הלכנו לאיבוד.
התחלנו על השביל, אבל הוא התפצל, והייתי בטוח שאני יודע לאן. פשוט היינו מהופנטים מהעמק — הרים וקרחונים מכל הצדדים, נחלים זורמים, ומרמיטות בכל מקום.
איפשהו באמצע הבנו שזה לא הכיוון. פתחנו את המפה והתחלנו לחפש. הגענו למחנה, ביקשנו מפה, שתינו קולה ואכלנו עוגה, ותכננו מסלול מחדש.
והדרך החדשה הובילה אותנו למעבר הכי גבוה שהיה לנו עד אז, 2,911 מטר. משם ראינו את Mont Blanc, ההר הגבוה באירופה. מתישהו אני רוצה גם אותו.
ירדנו, וכל התסכול מזה שטעינו פשוט עבר.
הירידה נמשכה עד לעיירה, ושם עשינו את ההצטיידות הכי יקרה של כל המסלול: 171 יורו. חיפשנו טרמפ בחזרה לנקודה שממנה סטינו ולא מצאנו, אז לקחנו מונית. הנהג אמר שזה האזור הכי יקר בסביבה.
קנינו סטייקים ויין, הכנו סלט ואכלנו. יום ארוך, אבל חזרנו למסלול.
Mont BlancXimonic, Simo Räsänen · CC BY-SA 3.0 · Wikimedia Commons
יום 239 באוגוסט
פטריות שעוברות בירושה
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · · · · ·
אחרי לילה מאוחר התפנקנו בשינה והתחלנו ללכת רק באחת עשרה. הבוקר הכי מאוחר שלנו.
מהקמפינג התחילה עלייה ממש תלולה. יצאנו מהעמק וראינו סלעים מטורפים ומערות, עברנו כמה נחלים יפים, ואז נפתחו לנו כל הפסגות המושלגות. עברנו בכמה כפרים קטנים שנראו כאילו אף אחד לא גר בהם. עצרנו להפסקה קצרה ואכלנו מאפים עם ריבה.
ביער היו מלא אנשים שקטפו פטל ופטריות. שאלנו את קוטפי הפטריות איך הם יודעים מה לקטוף, והם אמרו שזה עובר אצלם במשפחה כבר שנים. מזל שגם עזרי אוהב לקטוף פטריות.
המשכנו למעלה והגענו למחנה, ושם הופתענו לרעה. שאלנו איפה אפשר לפתוח אוהל והבחור אמר בשום מקום — וזה נשמע מוזר, כי בכל מחנה עד עכשיו היה אזור מוגדר לזה. המשכנו קצת, פתחנו אוהל באיזו נקודה, ואיך שהוא ראה אותנו הוא רץ אלינו וצעק לנו ללכת לאגם. האגם היה בערך קילומטר אחורה. הוא היה יכול פשוט להגיד את זה מההתחלה.
בסוף מצאנו נקודה מעולה על האגם, בישלנו בתוך האוהל ואכלנו טוב.
יום קצר יחסית בגלל הבוקר המאוחר, אבל לפעמים מגיע לנו גם את זה.
יום 2410 באוגוסט
הצרפתי בן ה־77
עברנו ב־
· · · · · · · ·
סיימנו ב־
שני מעברים היום, ובאחד מהם לא מצאנו את הסימונים בכלל — פשוט עלינו בזיגזג עד למעבר.
בדרך פגשנו בחור צרפתי בן 77 שעושה בדיוק את אותו טרק. רק שהוא מתפנק הרבה יותר: ישן במלון כל לילה ופורש את זה על שישה חודשים במקום שלושה. והוא אוטוטו מסיים.
הנופים היו מטורפים, כל הפסגות מושלגות וכל הנחלים זורמים. Col du Mont הוא הגבול, ומשם ירדנו בחזרה לאיטליה, לעמק Valgrisenche. עברנו כמה חוות ומילאנו באחת מהן מים — החוות פה נראות ממש מגניבות.
אחר כך הלכנו בדרכים שצריך לשים לב בהן לכל צעד, כי דריכה במקום הלא נכון זו נפילה לא קטנה. עשינו ארוחת צהריים של דייסה עם מלא דברים מתוקים.
בהמשך ירדנו מהשביל ונתקלנו במקטע ממש תלול שהיינו צריכים לטפס בו. האמת שהיה קצת מפחיד, אבל עברנו.
החלטנו לקצר את היום כי לא התקלחנו כבר ארבעה ימים והבגדים ממש הסריחו. עצרנו ליד נחל ביער והתקלחנו שם. לארוחת ערב הכנתי את המנה האהובה עלינו — קוסקוס עם בצל וטונה.
יום 2511 באוגוסט
האיטלקי עם שתי הבירות
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · · · · · · · · · · · · · · ·
סיימנו ב־
זה נראה לי היום הכי קשה שהיה לנו עד עכשיו. גם כי היה ממש חם והיינו נמוך, אז השמש הייתה על הראש כל היום, וגם כי העליות היו ממש תלולות.
התחלנו בעלייה קטנה ואז ירדנו עד לעיירה. עצרנו באמצע לארוחת בוקר, ומקומי אחד ראה אותנו יושבים ואוכלים — ואז פשוט צץ משום מקום עם שתי בירות. אין על האיטלקים.
המשכנו, התחמם ממש, וקיררנו את עצמנו בנחלים. באמצע העלייה מצאנו מקום קטן שמוכר גלידות וקולה, ואפילו הכינו לנו סנדוויץ' במחיר ממש זול. נקודת אור באמצע עלייה. המשכנו לעלות, עדיין חם, אז שוב עצרנו לגלידות. הנוף היה שווה את זה.
בדרך פגשנו חבורה של איטלקים שמטיילים באזור ארבעה ימים. ישבנו ודיברנו איתם, אחלה חבר'ה. אחר כך היו עוד עליות, וקטע אחד שהיינו צריכים להיעזר בו בחבלים.
והגענו למחנה. איך שהגענו הם ראו את התיקים הגדולים ושאלו אם אנחנו עושים את Via Alpina. למי שלא מכיר — זה השם של המסלול שאני הולך. רשת שבילים מסומנים שחוצה את כל האלפים דרך שמונה מדינות, ומה שאני עושה זה הקו האדום, הארוך שבהם, מטרייסטה למונקו. אני פשוט הולך אותו בכיוון ההפוך. אמרנו כן, ומיד נתנו לנו כביסה בחינם, הנחה על האוכל, ואפילו הרשו לנו להשתמש במקלחות של העובדים. זה היה המקום עם היחס הכי טוב בכל המסלול.
אכלנו ארוחה ענקית, שיחקנו שחמט, והכול עלה 30 יורו לאדם.
יום 2612 באוגוסט
הדגל שרצינו
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · · · · · · · · · · · · · ·
פתחנו את הבוקר במחנה, קפה ועוגה, והתחלנו ללכת מוקדם — בשמונה — למעבר הראשון. בדרך נתקלנו בפרות, ואחת מהן ליקקה את עזרי.
הגענו למעבר ב־2,482 ופגשנו שם כמה צרפתים. בבוקר הצלחנו להתחמק מהשמש, אבל בפסגה היא כבר איפסה אותנו.
ירדנו לעיר — ירידה שהרגשנו בברכיים, אבל היא הייתה שווה את זה. נכנסנו לסופר, שתינו מלא קולה ואכלנו צהריים של נקניקים ופסטו. הייתה לי סוף סוף קליטה, אז ערכתי כמה סרטונים מהימים האחרונים.
בימים האחרונים בצהריים החום מגיע ל־30 מעלות וחייבים לעצור. עשינו הפסקת התרעננות, שטפנו פנים בברזים שבדרך והמשכנו למעלה.
וסוף סוף ראינו את הדגל שרצינו — דגל שוויץ. הגענו לנקודה מטורפת על הגבול בין שוויץ לאיטליה, ועצרנו שם לקפה ועוגה.
משם ירדנו לעמק עם נחל זורם, עד לאגם שבו נשארנו ללילה. הכנו ארוחת ערב, קראנו קצת ונרדמנו ישר.
יום מאתגר. ה־GPS השתגע לי באמצע, אבל עברנו את זה.
שווייץ
יום 2713 באוגוסט
מאתיים שקל על נשנושים
עברנו ב־
· · · · ·
סיימנו ב־
קמנו על האגם היפה שישנו לידו, והתארגנו מהר כי לא היה לנו מאיפה למלא מים. ירדנו לעיר הראשונה, ובדרך עברנו נחלים מדהימים.
וזה היה הסופר הראשון שלנו בשוויץ. אני חייב להגיד — זה ממש יקר. קנינו קצת נשנושים ומשהו לארוחת בוקר, וזה עלה בערך 200 שקל. בצרפת או באיטליה זה היה אולי 100.
המשכנו, עברנו עוד נחלים, והיינו בעמק ממש יפה עם ירוק והרים מכל עבר. כל הבוקר היה ירידה ושטח יחסית שטוח, ממש כיף.
לצהריים קנינו — ורק על הגלידות הלכו 30 שקל. מחירים כמו בארץ. לקחנו נקניקים וגבינות והכנו סנדוויצ'ים. אחר כך עלינו לאגם, קנינו עוד לארוחות הערב, ועוד 130 שקל.
בערב יצאה ארוחה מפנקת — ירקות, פירה, טונה ונקניקים.
בימים הקרובים אנחנו בשוויץ, וננסה לעבור אותה כמה שיותר מהר כדי לא לשלם הרבה כסף. כי איך שזה נראה, אם נמשיך לאכול פה נתרושש.
יום 2814 באוגוסט
המקטע הכי עמוס במסלול
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · ·
ישנו על נחל. אני אוהב להירדם לקול המים הזורמים — זה עוזר לי להיכנס לשינה.
פתחנו ישר בעלייה של אלף מטר מ־Arpette לכיוון Fenêtre d'Arpette. ירוק לכל כיוון שמסתכלים, אבל העלייה נהייתה תלולה יותר ויותר. לקראת הסוף היא הופכת למדרון אבנים משופע שבו לא באמת רואים איפה הדרך, וצריך גם להיעזר בידיים. עברנו אותו.
ב־Fenêtre d'Arpette, 2,665 מטר, נפתח הכול בבת אחת: Glacier du Trient ממש מולנו, פסגות מושלגות מסביב, ונחלים זורמים למטה.
זה גם החלק הכי מתויר של המסלול. המעבר הזה הוא הגבוה ביותר ב־Tour du Mont Blanc — הווריאנט הקשה של השלב מ־Champex-Lac ל־Trient — והיו שם מלא אנשים. קצת מבאס, אבל היופי מפצה על זה.
ירדנו ל־Trient, אכלנו ארוחת בוקר והמשכנו. ואז התחיל לרדת גשם. עזרי לבש שכבה, ואני דווקא רציתי ללכת בגשם חשוף כדי להתרענן — עדיין היו 27 מעלות, אז זה היה נעים.
בדרך ראינו מגדל עץ שנראה מגניב וכמה חמורים. ירדנו לכפר ונכנסנו לפיצרייה, והמחירים גבוהים: 34 פרנק. המטבע שלהם קצת יקר יותר מיורו.
בסוף הגענו לנחל ליד Gueuroz, הקמנו אוהל ושמנו את הכיסויים, כי אמור לרדת גשם בלילה.
Glacier du TrientPoschi · CC BY-SA 3.0 · Wikimedia Commons
יום 2915 באוגוסט
אלפיים ושלוש מאות מטר, וחג שסגר הכול
יצאנו מ־
עברנו ב־
·
סיימנו ב־
התחלנו ב־Dorénaz, בעמק ממש נמוך, ומשם עלינו דרך Allesse ו־La Giète. 2,300 מטר טיפוס — הכי הרבה שהיה לנו עד עכשיו. רק 24 קילומטר, אבל הרגשנו כל אחד מהם ברגליים.
קיווינו לאכול צהריים באחד המחנות, אבל היה חג בשוויץ והכול היה סגור.
שוויץ מחולקת לקנטונים. זה לא בדיוק מחוז — לכל קנטון יש חוקים משלו, מסים משלו ואפילו לוח חגים משלו, אז יום שהוא חג באחד יכול להיות יום עבודה רגיל בשכן שלו. אנחנו היינו ב־Valais, ושם ה־15 באוגוסט הוא חג עליית מריה, וכל מה שסגור ביום ראשון היה סגור גם בו. אז בישלנו בצהריים את מה שאנחנו אוכלים בדרך כלל בערב: פירה ונקניק.
אגרנו כוחות והמשכנו לעלות, ואז נפתח כל העמק שעברנו. ראינו מאחורה את הפסגה המושלגת של Mont Blanc ואת כל ההרים שחצינו עד עכשיו, ואפילו הצלחנו לראות את אגם ז'נבה.
לאורך הדרך היו שדות שלמים של אוכמניות. קטפנו חופן ואכלנו, והן היו ממש טעימות. מטורף לחשוב כמה זה עולה בחנות לעומת מה שליקטנו בכמה דקות.
ראינו גם פרות עם פרווה ארוכה שחיות בגובה, הילנד קאוז.
בסוף מצאנו מחנה פתוח בדיוק כשהיינו צריכים לאכול, אז התפנקנו בפונדו. האמת שהוא היה קצת מאכזב, כי לא הביאו איתו מספיק לחם.
וגם נקרע לי הגרב. אני מקווה שתהיה חנות ספורט בימים הקרובים.
פרות הילנדNo machine-readable author provided. Paebi assumed (based on copyright claims) · CC BY-SA 3.0 · Wikimedia Commons
יום 3016 באוגוסט
איך אנחנו אוכלים
עברנו ב־
· · · ·
סיימנו ב־
אתמול נגמר לנו כל האוכל, אז אחרי העלייה של היום ירדנו לעיר. זה סיבוב, אבל בלעדיו אין מה לאכול.
כשאנחנו מצטיידים אנחנו קונים לפחות לשבוע — נשנושים, ארוחות בוקר וארוחות ערב — כדי לא לסמוך על המחנות. פשוט כי שם זה הרבה יותר יקר: למחנות הגבוהים קשה להעלות אספקה, ואפילו בקבוק מים יכול לעלות 15 יורו. ובשוויץ יש את הפרנק, שקצת יקר יותר מיורו.
איך זה עובד. בבוקר קמים, קפה, ולחם עם ממרחים — ריבה, שוקולד או חמאת בוטנים — וקצת אגוזים. בצהריים עוצרים לנשנוש מהיר, משהו שיחזיק כמה שעות. וארוחת הערב הכי נוחה ומהירה היא קוסקוס או פירה, כי יחס המים לאוכל שם הוא אחד לאחד — ואם אתה תקוע בלי מקור מים, זה מה שהכי משתלם. תמיד מוסיפים נקניק או טונה. שמים הכול יחד בסיר, מערבבים, ויוצאת ארוחת מלכים.
היום הדרך הייתה משופעת. עברנו את Col des Perris Blancs, ירדנו ל־Pont-de-Nant, עלינו שוב ל־Col des Essets וסיימנו ב־Anzeindaz. בדרך עברנו כמה נחלים, עצרנו בכמה מחנות לאכול ושיחקנו עם כלבים.
ובכל יום שאנחנו עושים קניות אנחנו קונים גם משהו מפנק לאותו ערב — סטייקים, ירקות לסלט. משהו שישבור את השגרה.
ברור שאפשר לחסוך קצת במשקל. אנחנו מעדיפים להיות שבעים.
יום 3117 באוגוסט
T3, ולא ידענו
יצאנו מ־
עברנו ב־
·
ישנו במקום בלי מים ונגמרו לנו, אז קמנו והיינו צריכים לרדת ישר לאחד המחנות. בדרך עברנו בשדות מלאים בפרות, ועזרי — שאוהב ללטף כל חיה שהוא פוגש — קיבל מהן מנה הגונה של ליקוקים.
ירדנו לנחל, מצאנו מים, ראינו אגם, מילאנו הכול. חשבנו שאנחנו מוכנים להמשך.
לא היינו. העלייה שבאה אחר כך הייתה כל כך תלולה שהלכנו עליה על קצות האצבעות כדי לא ליפול אחורה, ובחלק ממנה פשוט טיפסנו בידיים. היו שם ברזלים וחבלים לאחוז בהם, ואפילו סולמות.
ובאירופה יש לזה סימון. המסלולים מדורגים: T2 הוא שביל הליכה רגיל שהכול בו בסדר; T3 כבר מאתגר — עליות תלולות שצריך להיעזר בהן בחבלים, בסולמות ובברזלים. זה מה שעשינו היום, בלי שידענו מראש. ראינו בדרך גם שילוט של T4, ולמזלנו לא היינו צריכים להיכנס אליו.
המשכנו, ראינו חיות, עברנו נחלים זורמים והגענו למחנה לקפה ומאפה.
ולסיום, טיפ: ניסינו היום בשר משומר. אל תנסו. גם הטעם וגם הריח כמו אוכל לחתולים.
יום 3218 באוגוסט
כמה שטח יש להם
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · ·
סיימנו ב־
יום חם עם שני מעברים.
בדרך פגשנו שני חבר'ה שעושים את אותו מסלול בכיוון ההפוך. הם ביום 63 שלהם ואמורים לסיים בעוד חמישה שבועות — לוקחים את הזמן, כי עם אזרחות אירופאית אין את הלחץ של הוויזה. אנחנו לא במותרות האלה.
אחרי המעבר הראשון עצרנו לארוחה מפנקת. ראינו שם חיות שלא ראינו קודם, ואכלנו הרבה.
אחרי הצהריים כבר היה ממש חם והתחלנו לעלות למעבר השני. כל הדרך נופים מטורפים, הרים וירוק מכל כיוון. מה שתפס אותי זה כמה שטח יש פה — בית, ואחריו שלושה־ארבעה דונם, ואז עוד בית. כיף להסתכל על זה.
בירידה נתקלנו בפרה ועז שהתקוטטו בול על השביל, אז היינו צריכים לעקוף אותן.
בגלל ההפסקות הארוכות הגענו רק בשמונה וחצי בערב ועשינו הכול בחושך. שתינו בקבוק יין, אכלנו טוב והלכנו לישון.
יום 3319 באוגוסט
מבול, סלמנדרה ונעליים חדשות
עברנו ב־
· · · · ·
התחלנו בעלייה עם נחלים זורמים לכל אורכה, ובפסגה ראינו משהו שלא ראינו קודם: אנשים מטיסים דאונים על שלט רחוק, שרוכבים על הרוח שעולה במעלה המדרון.
ראינו גם פרות עם שיער ארוך וקרניים ענקיות. ובשוויץ כל הזמן רואים את הרכבלים שמעבירים אנשים ממקום למקום.
אחרי הליכה ארוכה הגענו לעיר ועשינו ארוחת בוקר של דייסה ופירות. והחלפתי נעליים. הישנות כבר היו גמורות — הן שרדו כמעט חצי מסלול, וזה בסדר גמור. קפה, עוגה, ובדרך למעלה ראינו את דגל ישראל תלוי באחד המחנות. זה היה מגניב.
ואז התחיל הגשם. מבול שלא עצר והרטיב אותנו לגמרי, אבל לפחות הספקנו לחסות את התיקים. דחפנו קדימה עד המעבר, ובקושי ראינו משהו מרוב ערפל.
בדרך למטה ראינו סלמנדרה. לפי עזרי זה נדיר לראות אחת.
מצאנו מקום טוב לישון, הכנו ארוחה מפנקת וסיימנו.
סלמנדרהDidier Descouens · CC BY-SA 4.0 · Wikimedia Commons
יום 3420 באוגוסט
נפרדנו ליד האגם
עברנו ב־
· ·
היום התפצלנו, ומעכשיו אני ממשיך לבד.
התחלנו את היום ביחד. היה שמשי, היה כיף, הלכנו לאכול בבית קפה והתפנקנו במלא מאפים. משם התחלנו לעלות אל Oeschinensee.
מזג האוויר התחיל להידרדר מרגע לרגע. אני קיבלתי את ההחלטה להמשיך, ועזרי אמר שהוא עוצר. עשינו סעודה אחרונה ביחד ונפרדנו לשלום.
ואז יצאתי למסע חדש משלי, לבד. זה מפחיד ומרגש באותו הזמן — לראות איך אני אסתדר לבד בכל הבלגן הזה. קצת זמן להיות עם עצמי, לחשוב, ולהתפתח לבד.
בעלייה למעלה ירד מבול. לא גשם — מבול.
הגעתי למעלה מותש ובלי כוח אפילו לצלם. למזלי היה מחנה במעבר, ב־2,800 מטר, ושם סיימתי את היום.
OeschinenseeJoachimKohler-HB · CC BY-SA 4.0 · Wikimedia Commons
יום 3521 באוגוסט
היום שירדתי בו הכי הרבה
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · ·
סיימנו ב־
אחרי לילה במחנה ב־2,800 מטר קמתי מוקדם. היה אמור להיות יום גשום מאוד, ולמזלי קיבלתי בבוקר חלון של כמה שעות מזג אוויר טוב.
חיכתה לי ירידה ארוכה מאוד, ואחריה עוד מעבר, ומשם ירידה לעיר. רוב הדרך הלכתי בתוך העננים, ולפעמים הם נפתחו ונתנו נוף. בגלל הגשמים הנחלים זרמו חזק. עדיין היה קר, אז המשכתי בלי הפסקות עד שירדתי לגובה נעים יותר.
ואז הנוף התחיל להתחלף — הרבה יותר ירוק, פרדסים ועצים. זה תמיד סימן שאתה יורד, וזה תמיד משמח.
36 קילומטר. היום הכי ארוך שלי עד עכשיו, וגם זה שירדתי בו הכי הרבה.
בגלל שכמעט לא עצרתי בבוקר, הגעתי לעיר כבר בשלוש. עשיתי כביסה — 5 פרנק, בערך 22 שקל — וסוף סוף כל הבגדים יבשים אחרי הגשם. קניתי ארוחת צהריים, התפנקתי, נחתי כמה שעות ואז יצאתי לחפש מקום ללילה.
ומאז שעזרי עזב, האוהל הלך איתו. מאז אני ישן תחת כיפת השמיים, ואם יש גשם אני מחפש מקום מוגן בדרך. זה מה שהוביל אותי לישון במקומות מעניינים — כמו הלילה, ספסל באמצע שביל הליכה בעלייה להרים. צריך גם להיזהר עם מקומות קמפינג, כי לכל מדינה יש את החוקים שלה, וחבל להיתפס ולקבל דוח שיכול להגיע למאות שקלים.
יום 3622 באוגוסט
מתחת לאייגר, בעננים
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · · ·
סיימנו ב־
התחלתי ישר בעלייה. רציתי להגיע לעיר ולאכול משהו טעים, אז בבוקר רק נשנשתי לחם עם נקניקים ויצאתי.
היום הכי ארוך עד כה: 38 קילומטר ו־2,300 מטר טיפוס.
הדרך עוברת ב־Kleine Scheidegg וב־Grosse Scheidegg, משני צדי Grindelwald — ומעל האוכף הראשון עומד הקיר הצפוני של Eiger, אחד הקירות המפורסמים בעולם הטיפוס. היה מעונן כל היום והעננים הסתירו את ההרים, אז לא ראיתי אותו.
מה שכן ראיתי זה מלא פסגות מושלגות, והופתעתי שיש שלג באזורים האלה עכשיו. ההרים פה לא כאלה גבוהים, שלוש עד חמש מאות מטר מעל המעברים שעברתי בהם, ובכל זאת יש עליהם שלג. במעברים עצמם, לא.
הגעתי לעיר שיושבת באמצע עמק, כזה שרואים ממנו את כל ההרים מסביב. עצרתי בסופר, קניתי כמה דברים והמשכתי. הגעתי לעוד מעבר, ופתאום הופיע נחל יפה שהלכתי לצדו.
קניתי גם זיתים ולא ידעתי שהם בוואקום — יצאו טעימים. הכנתי פירה עם טונה ובצל, אחת המנות המועדפות עליי.
יום ממש כיף. הליכה ארוכה, ולא קשה כמו שציפיתי.
הקיר הצפוני של EigerTinelot Wittermans · CC BY-SA 3.0 · Wikimedia Commons
יום 3723 באוגוסט
המקררים של השוויצרים
עברנו ב־
· · · · · · ·
יום ארוך אבל כיפי. שברתי שוב שיא מרחק — 41 קילומטר, יותר מהמתוכנן, כי הייתי צריך להגיע למחסה בסוף.
בבוקר נשנשתי וירדתי אל העיר, עצרתי לקפה ומאפה והמשכתי.
ואחד הדברים שהכי מפתיעים אותי פה, בעיקר בשוויץ: יש מקררים בדרך למטיילים. חלקם פשוט מים קרים שאפשר לשתות, וחלקם מקרר של ממש — אתה לוקח מה שאתה רוצה, משאיר כסף, וממשיך. בלי אף אחד שמשגיח.
אני לא בטוח שדבר כזה היה שורד אצלנו בארץ, וחבל. אין כמו לקחת משהו קר אחרי שעתיים־שלוש של עלייה.
העלייה של היום הייתה 1,800 מטר, ואז עליתי על הרכס והלכתי לצדו. מלא אגמים, מלא פסגות מושלגות. העננים הסתירו את רובן, ומה שכן נפתח היה מדהים.
אחרי המעבר הראשון המשכתי על הרכס, ירדתי להפסקת קפה ומאפה, ואז עוד עלייה קטנה של 400 מטר וירידה ארוכה למקום הלינה.
סיימתי מאוחר. עשיתי הפסקות ארוכות בבוקר ובצהריים כי רציתי להתפנק, וזה היה שווה את זה.
יום 3824 באוגוסט
מקלחת ראשונה אחרי שבועיים
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · ·
סיימנו ב־
התחלתי ב־Engelberg, עיירה מטורפת באמצע שוויץ שיוצאים ממנה מסלולים לכל כיוון.
רוב היום הלכתי לצד נחל. עלייה מתונה אבל ארוכה מאוד עד ל־Surenenpass, ב־2,300 מטר. כל הדרך הרים מושלגים, ובדרך פרות וסוסים.
אחרי כמה שעות עצרתי לארוחת צהריים שקניתי בבוקר — נקניקים, גבינות וריבות שיתנו אנרגיה. אחר כך המשכתי אל המעבר.
הייתי כל כך שמח להגיע אליו סוף סוף, ואז התברר שמחכה לי ירידה ארוכה מאוד. לא ציפיתי לדבר כזה.
הרגליים כבר מתחילות להרגיש את העומס. עברתי מעל 35 קילומטר בכל אחד מארבעת הימים האחרונים. וכמעט לא היו בדרך נקודות למילוי מים, וזה היה קשוח.
אבל דחפתי קדימה והגעתי סוף סוף לחדר. מקלחת ראשונה מזה שבועיים. אכלתי ארוחה ענקית ומפנקת שפינטזתי עליה כבר המון זמן — 55 פרנק, ושווה כל אגורה.
יום 3925 באוגוסט
בית על עץ
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · ·
סיימנו ב־
התחלתי בירידה ארוכה לעיר שבה תכננתי להצטייד ולאכול צהריים. בדרך עברתי הרבה נחלים, והגעתי ל־Linthal — עיירה קטנה עם בקושי סופר אחד.
היו לי קצת יותר מדי גחמות. קניתי יותר מדי, אכלתי מלא קורנפלקס ומלא גלידה, ניסיתי את המנה החמה שלהם, ובקיצור אכלתי הרבה מאוד. אחר כך הייתי צריך לנוח שעה.
ואז חיכתה לי עלייה של 1,800 מטר ברצף. באמצע עצרתי בחווה, הביאו לי קולה, אכלתי משהו מהצהריים, אגרתי כוחות והמשכתי אל המעבר. הנוף משם היה מדהים.
משם התחלתי לרדת, וסיימתי מאוחר יחסית.
ומצאתי בית קטן על עץ. הוא נתן לי הגנה מהגשם ומקום מצוין לישון. אני מטייל בלי אוהל, אז לפעמים אני צריך להתחשב במזג האוויר ולחפש מקומות שמתאימים.
מחר אני מגיע לליכטנשטיין.
יום 4026 באוגוסט
שני סטים של בגדים
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · · ·
סיימנו ב־
ישנתי במלון, משהו שהייתי צריך כבר הרבה זמן, ואכלתי שם ארוחת בוקר מפנקת. אחרי כמה קילומטרים עצרתי ועשיתי כביסה.
אני הולך עם שני סטים של בגדים בלבד — אחד נקי ואחד מלוכלך — ותמיד מנסה לשמור את הנקי למקרה חירום. אז ביום שמשי כמו היום, חייבים לכבס.
כל היום הלכתי בקצב רגוע עם הרבה עצירות. עליתי על רכס שרואים ממנו את כל העמק ואת כל הפסגות מסביב, וראיתי אנשים עובדים בפרדסים — ירוק לכל כיוון.
בהמשך היום הקלטתי פודקאסט, אז עשיתי הפסקה ארוכה. די התרגשתי, אבל אני חושב שדיברתי טוב. עצרתי גם כמה פעמים לצלם והרמתי את הרחפן.
עכשיו כשאני לבד, אני מנסה כל יום להתקשר לחבר. לדבר קצת, להתעדכן, להעביר את הזמן. ללכת כל היום לבד זה די משעמם ובודד, ולפעמים זה קשה. אבל בדרך פוגשים הרבה אנשים ונכנסים להרבה שיחות חולין עם מטיילים אחרים, ובסוף מוצאים מה לעשות. השינוי מללכת עם חברים לללכת לבד היה קשה, אבל התרגלתי אליו.
בסוף היום הלכתי לאורך נחל וחיפשתי נקודה לישון. בערב קוסקוס עם נקניק ובצל.
יש לי עוד בערך חודש.
יום 4127 באוגוסט
היום האחרון בשוויץ
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · · · · ·
סיימנו ב־
היום הכי ארוך שלי עד עכשיו — כמעט 43 קילומטר.
התחלתי בירידה אל העיר, עצרתי שם להפסקה קצרה ואכלתי פירות וירקות. ואז העלייה של היום, 1,500 מטר ברצף — ארוכה אבל מתונה. בכלל, כל היום היה מתון, וזה בדיוק מה שאפשר לי ללכת כל כך הרבה.
ראיתי פרות ועיזים בדרך והגעתי למעבר ב־2,300 מטר. משם ירדתי לצד נחל יפה, עם מלא מפלים בדרך, ועברתי כמה עיירות.
זה היום האחרון שלי בשוויץ. בדרך למטה עצרתי במחנה ואכלתי מרק ופסטה — הארוחות האלה ממש נותנות כוח. וגם הייתי צריך לגמור את כל המזומן שלי, כי מחר אנחנו חוזרים מהפרנק ליורו.
סיימתי את היום בשקיעה מדהימה, עם כל העיר פרושה מתחתיי. הלכתי קצת בחושך ומצאתי מקום לישון.
מחר אמור להיות יום גשום.
ליכטנשטיין, ופנימה אל האלגוי
יום 4228 באוגוסט
ליכטנשטיין, 53 קילומטר
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · · · ·
סיימנו ב־
ישנתי ליד תחנת רכבת מרכזית, מתחת לגשר. להגיד את האמת, היה קצת מלחיץ, והשינה לא הייתה מהטובות. אבל הצלחתי לקום מוקדם ולהתחיל ללכת בשבע, עוד לפני הגשם.
אחרי שעתיים הגעתי לגבול עם ליכטנשטיין. לא באמת גבול — שני שלטים שאומרים איזו מדינה מתחילה איפה.
כמה עובדות, כי כנראה רובנו לא מכירים אותה. ליכטנשטיין היא 160 קילומטר רבוע — פחות מירושלים ותל אביב ביחד. זו נסיכות אמיתית, והנסיך גר בארמון שמשקיף על הבירה, Vaduz, שבעצמה מונה פחות מ־6,000 תושבים. אין בה שדה תעופה: נכנסים אליה רק דרך שוויץ או אוסטריה. ולמרות הגודל היא אחת המדינות העשירות בעולם.
ולמרות הגשם, זה היה אחד הימים היפים שהיו לי. עליתי על הרכס שחוצה את המדינה, ואיך שהגעתי לפסגה הגשם פשוט הפסיק והכול נפתח מולי.
המסלול עצמו היה סולמות, חבלים והליכה לאורך צוקים. למי שיש פחד גבהים זה עלול להיות בעייתי. לחובבי אקשן כמוני זה היה בדיוק מה שהייתי צריך אחרי הימים האחרונים.
אני ממליץ בחום להקדיש ליכטנשטיין יומיים־שלושה. מדינה קטנה עם הרבה מאוד יופי.
סיימתי בשמש והמשכתי אל תוך החושך, מאוחר מאוד, כי בלי אוהל אני צריך ללכת עד שאני מגיע למקום שאפשר באמת לישון בו. 53.7 קילומטר. הכי ארוך שהיה לי.
הארמון מעל VaduzMichael Gredenberg · CC BY-SA 3.0 · Wikimedia Commons
יום 4329 באוגוסט
אחרי חמישים ושלושה
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · · ·
אחרי היום הכי ארוך שהיה לי, הרגשתי את זה בבוקר. קמתי מאוחר ונתתי לגוף לנוח כמו שצריך. הגוף תמיד קם קצת תפוס, אבל אחרי שהולכים קצת הוא מתחמם והכול נהיה טוב יותר.
הגעתי לכפר וקניתי כמה שיותר מאפים. פתחתי את הבוקר כמו שצריך.
בדרך ראיתי מדבקה של Jerusalem Way, ומסתבר שיש כאן באוסטריה שביל בשם הזה. חיפשתי אחר כך מה זה. שלושה אוסטרים פתחו אותו ב־2010, והוא רץ מ־Finisterre שבספרד — הנקודה שנחשבה פעם לקצה העולם — עד ירושלים. כ־8,500 קילומטר דרך חמש עשרה מדינות, והקטע האוסטרי לבדו הוא בערך 860. הם קוראים לו מסלול הצליינות הבין־דתי הארוך בעולם. מוזר ויפה לראות מדבקה שמצביעה הביתה באמצע יער באוסטריה.
כמעט לא ראיתי אנשים כל היום, אבל עברתי דרך מלא כפרים, וראיתי את כל הפסגות ואת השדות מסביב. עצרתי לגלידה — המגנום הזה נמצא בטופ שלושה של החודש שלי, אולי אפילו מתחרה על המקום הראשון.
הלכתי לצד נחל גדול מאוד.
והיום היו מלא סופרים סגורים. יש להם באירופה קטע לסגור בין 12:30 ל־4, וזה די מבאס כשאתה מגיע בדיוק בשעות האלה. למזלי אני תמיד שומר מנות חמות לחירום, אז שתיתי תה ואכלתי אחת מהן בצהריים וזה סגר לי את התאבון.
כשהתחיל להחשיך הגברתי קצב, ובדיוק בחצי שעה האחרונה התחיל טפטוף. בתחזית זה היה אמור להיות גשום כל היום, אז יצאתי בזול.
בסוף לקחתי מלון ב־93 יורו. אכלתי מרק ושתיתי כמה בירות. רציתי לפנק את עצמי, כי היה לי יום קצת קשה מנטלית והיה לי קצת קשה ללכת.
לפעמים יש ימים כאלה, והכול בסדר.
יום 4430 באוגוסט
עברתי לגרמניה ולא שמתי לב
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · · · · ·
התחלתי מאוחר. נתתי לעצמי להתפנק במלון ויצאתי רק באחת עשרה, וזה מה שהוביל לכך שסיימתי כבר בחושך.
אבל זה לא היה רק בגלל השעה. באזור שהלכתי בו כמעט לא היה איפה לישון — מלא מצוקים, בלי שטחים ישרים. חיפשתי הרבה זמן.
בגלל הגשמים של הימים האחרונים היה בוץ לאורך כל המסלול. זה הקשה על ההליכה והרטיב לי לגמרי את הרגליים, וכל הנחלים זרמו חזק.
רק בטיול הזה שמתי לב כמה מזג האוויר משפיע על מצב הרוח. אחרי כמה ימי גשם השמש יצאה פתאום, וזה העלה לי הכול. כיף לטייל כשהכול מואר מסביבך ורואים.
הגעתי סוף סוף לסופר וקניתי הצטיידות ליומיים — 57 יורו. עשיתי הפסקה ארוכה, אכלתי כמה מנות חמות ואבוקדו, ולקינוח מגנום.
והיום עברתי לגרמניה בלי לשים לב בכלל. גיליתי את זה רק ביום שאחרי.
הגעתי למעבר Koblatpass והלכתי עם פנס במשך זמן מה עד שמצאתי פינה. לא הכי נוח לישון בה, אבל הסתדרתי. יש ימים כאלה.
42 קילומטר ו־2,900 מטר טיפוס — הכי הרבה שטיפסתי ביום אחד.
יום 4531 באוגוסט
היום האחרון בגרמניה
עברנו ב־
· · · · ·
הגעתי בבוקר ל־Oberstdorf, אחת הערים הדרומיות ביותר בגרמניה. עשיתי כביסה כי היה שמשי, ואכלתי ארוחת בוקר.
למי שרוצה לטייל באזור: יש פה מסלולים לכל הרמות, של יום, יומיים, שלושה או ארבעה, וכל אחד יכול ללכת בקצב שלו. ואם לא בא לכם לעלות כל כך הרבה, יש רכבלים שלוקחים אותך די גבוה ומשם אפשר לעשות סיבוב של כמה שעות. אני פחות יכול להשתמש בהם — אני צריך לעלות הכול ברגל.
ראיתי מלא ירוק והרים מסביב, והצלחתי לסיים בדיוק בשקיעה.
באזורים של שמורות טבע קשה יותר למצוא איפה לישון, כי זה לא תמיד חוקי ויש אזורים מסוימים שמותרים לזה. אז צריך לתכנן את היום קצת יותר מראש. למזלי הגעתי לאחת הביקתות בזמן וישנתי קרוב אליה.
זה גם היום האחרון שלי בגרמניה. מחר אני חוזר לאוסטריה, וזה קצת חבל — האזור הזה נראה ממש יפה ואני בטוח שאחזור אליו.
OberstdorfUnknown authorUnknown author · Public domain · Wikimedia Commons
צוגשפיצה, והלאה לאינסברוק
יום 461 בספטמבר
ה־GPS שיקר לי
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · ·
סיימנו ב־
ישנתי בשמורה, ובבוקר התחלתי בעלייה והגעתי למעבר מדהים. הספקתי אפילו לתפוס את השעתיים של שמש שהיו היום.
משם הרבה ירידות ועליות, יערות ונופים.
ה־GPS השתגע לי היום. הוא רשם 52 קילומטר, ובפועל הלכתי יותר בכיוון של 35. מי שמסתכל על המספרים כדאי שיידע.
אחרי כמה שעות עצרתי לצהריים. בחלק מהמקומות שאני עובר בהם יש תאים קטנים שאפשר לנוח בהם, וזה בדיוק מה שעשיתי — אכלתי את הארוחה הקבועה שלי בדרך, לחם עם חמאת בוטנים וריבה.
אחר כך הגעתי לנחל גדול מאוד והלכתי לצדו. זה היה כיף.
הגעתי לעיר כבר די גמור והייתי חייב להצטייד — קניתי ליומיים ושתיתי קפה עם מאפה, הקבוע שלי.
ואז התחיל להיות גשום. חיפשתי מקום ללילה ומצאתי ביקתה קטנה ונטושה שיכולתי לישון בה מוגן. הכנתי סטייקים לארוחת ערב ושתיתי בירה.
יום 472 בספטמבר
בוץ, אבנים חלקות ושביל שנפל
יצאנו מ־
עברנו ב־
·
בוקר גשום, והיה ממש קשה לקום. נתתי לעצמי להתמרח קצת. לקום ולהתחיל ללכת ישר בגשם זה לא הדבר הכי כיף.
ככל שהלכתי הגשם נחלש. ההרים היו שטופים ויפים אחרי הגשם — אבל הגשם משאיר גם מלא בוץ ואבנים חלקות, ובימים כאלה הקצב שלי איטי בהרבה.
הגעתי למחנה ממש מגניב. אם לא הייתי ממהר, הייתי נשאר לישון בו. הטיול הזה נותן לי טעימות מכל אזורי האלפים, וזה רק עושה לי חשק לחזור לכל אחד מהם בנפרד.
אחרי הפסקת צהריים ירדתי לעיר, ואז התחילה העלייה העיקרית: 1,200 מטר, ככה לסגור את היום. בהתחלה ביער, הכול טוב ויפה, ואז היא נהייתה ממש תלולה.
חלקים מהשביל פשוט נפלו בגלל הגשמים, אז הייתי צריך להיות הרבה יותר זהיר. כל פעם שהסתכלתי אחורה התפעלתי מהיופי — ותוך כדי ניסיתי לא ליפול.
הלכתי מהר כדי למצוא מקום לפני החושך, והגעתי לאלפיים מטר. עברתי ליד אגמים צלולים בלב ההרים.
מצאתי פינה שקטה ומגודרת, אפילו עם ספסל. בישלתי שם בנחת מול נוף שאפשר ללכת לישון ולקום אליו.
יום 483 בספטמבר
ליד Zugspitze, ורואים את קצה האלפים
עברנו ב־
· · ·
סיימנו ב־
קמתי לנוף מדהים. היה קר בלילה כי ישנתי גבוה, אבל זה היה שווה. ארוחת בוקר מפנקת, ויום שמשי סוף סוף אחרי כמה ימי גשם.
וגם היום, בלי לשים לב, חזרתי לגרמניה.
עברתי ממש קרוב ל־Zugspitze, ההר הגבוה בגרמניה, 2,962 מטר. אפשר להגיע לפסגה שלו ברכבל, למי שמעדיף.
היה יום עם הרבה סולמות והרבה עליות וירידות קשוחות, אבל מזג האוויר היה טוב וזה היה כיף. עצרתי לצהריים בביקתה באמצע היער, ממש על נחל זורם.
חייב להגיד שזה אזור ממש מתויר, אולי אפילו קצת יותר מדי. זה קצת מוריד מהמקום — אבל עדיין כיף לראות אנשים ולא לטייל באזור שאין בו אף אחד.
ולסיום העלייה האחרונה: 1,300 מטר ברצף, תלולה, עם הרבה סולמות וחבלים. הנוף שווה את זה לגמרי. מהפסגה הצלחתי לראות את כל הקצה של האלפים — ממש איפה שההרים נגמרים.
הגעתי למחנה ב־2,300 מטר, ביקתה באמצע שום מקום, עשיתי הפסקה קצרה וניסיתי לרדת כמה שיותר מהר לפני החושך. הירידה הייתה תלולה, אבל הרגשתי טוב והספקתי לפני השקיעה.
ZugspitzeRoger Wollstadt from Sarasota, Florida, U.S.A · CC BY-SA 2.0 · Wikimedia Commons
יום 494 בספטמבר
אל תמלאו מהנחל בלי פילטר
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · ·
סיימנו ב־
יום ממש כיף, עם שמש רוב היום. יצאתי מוקדם, ואחרי שעה וחצי עשיתי עצירת קפה — למה לא, בנוף כזה.
בעיר עשיתי קניות וסידרתי את כל מה שהייתי צריך. קפה, כמה מאפים, מגנום וקולה, ואז יצאתי.
יום מתון ביער — הלכתי בעמק כל היום, והנופים מסביב היו יפים מאוד.
מילאתי מים מהנחל, ושימו לב: אם אין לכם פילטר, אל תעשו את זה. יש מלא פרות לאורך הנחלים פה, וצריך פילטר.
עצרתי לדבר עם כמה אנשים במחנות — אחד מוייטנאם, אחד מגרמניה. כיף לעצור ולדבר. שאלתי אותם בעיקר איך זה לחיות באירופה וסיפרתי להם על המסע.
השמש התחילה לשקוע והתחלתי ללכת מהר יותר. אמור להיות לילה גשום, אז הייתי חייב לישון ברפוג'ו. אחלה מקום, אחלה אוכל, אחלה אנשים — וכיף לישון במיטה בחדר, גם אם עם עוד כמה אנשים. זה לא מפריע לי.
מחר אמור להיות מבול.
יום 505 בספטמבר
הגשם הכי קשה שהיה לי
עברנו ב־
· · · ·
סיימנו ב־
הבוקר התחיל טוב, רק קצת עננים ובלי שום סימן לגשם, אז ניסיתי ללכת כמה שיותר לפניו.
ואיך שהגעתי לאזור הגבוה של היום, סביב אלפיים מטר, ירד עליי מבול עם רוחות ממש חזקות. הגשם הכי קשה שהייתי בו עד עכשיו. כל הגשמים עד היום היו סבירים ואפשר היה ללכת בהם. הפעם הרגשתי שאם אני עוצר אני קופא, ולא היה בדרך שום מקום להתחמם בו או להסתתר.
וכשיורד גשם אני לא יכול להוציא את הטלפון ולהסתכל במפה, כדי שהוא לא יירטב. אז אני הולך רק לפי השלטים — וזה הוביל אותי לעיר שלא הייתי צריך להגיע אליה. למזלי היא הייתה קרובה יחסית לעיר הנכונה, אבל זה עיקר לי את הדרך.
מפתיע אותי כל פעם מחדש איך האנשים פה מטיילים למרות כל הגשם והרוח, כאילו זה דבר רגיל אצלם. אני צריך לחשוב איך להסתדר טוב יותר בגשם בפעמים הבאות, ואיזה ציוד עדיף לי לקנות.
אחרי כמה שעות רטובות הגעתי לעיר, מצאתי מחסה, התייבשתי והתחממתי סוף סוף. לקחתי אוטובוס חזרה למסלול ואכלתי צהריים מהסופר.
הקור הזה ממש הקשה עליי. הרגיש לי שהגוף מנסה לחמם את עצמו ולא ממש מצליח. אז אמרתי יאללה, אני מתפנק הלילה. אני לא רוצה לסבול כל הדרך — אני רוצה גם ליהנות.
ואכלתי שניצל וינאי בפעם הראשונה. ממש טעים.
יום 516 בספטמבר
אל תישנו גבוה
עברנו ב־
· · ·
אחרי לילה במלון פתחתי את הבוקר בארוחה משביעה, לקחתי כמה שעות ברוגע ויצאתי מאוחר יחסית. רציתי ליהנות מהשמש.
היום היו אלפיים מטר עלייה, כמעט ברצף. עליתי מהעיר אל ההרים — העיר הגדולה הקרובה כאן היא Innsbruck.
אחרי כמה שעות עצרתי לקולה וקפה, והשמיים הלכו והתבהרו. עליתי גבוה על הרכס והתחלתי לראות את כל העמקים.
ראיתי שלג על הפסגות, וגם קצת שלג על המסלול עצמו. מטיילים שפגשתי בביקתה סיפרו שירד עליהם שלג בלילה.
עשיתי שם ארוחת צהריים, ממש טעימה, ואז התחלתי לרדת לכיוון מקום הלינה.
טיפ למי שישן בהרים: אל תישנו גבוה מדי או במקומות חשופים. יהיה לכם הרבה יותר קר, ויהיה הרבה יותר קשה לקום בבוקר.
היה לי מזל ומצאתי מקום מעולה — תחנה של רכבל שעובדת בעיקר בחורף, מוגנת מהרוח ומכל דבר אחר. הלכתי קצת פחות ממה שרציתי, 27 קילומטר, אבל סיימתי מוקדם.
Innsbruckböhringer friedrich · CC BY-SA 2.5 · Wikimedia Commons
יום 527 בספטמבר
העונה מתחילה להיגמר
עברנו ב־
· · · · · · · ·
סיימנו ב־
עוד יום של שמש. ישנתי בתחנת הרכבל והתחלתי בעלייה מתונה מהעמק אל ההר, ומשם ראיתי את כל הפסגות המושלגות מסביב.
כמה מטיילים סיפרו לי שירד עליהם שלג לפני כמה לילות. זה סימן שכבר מתחיל להיות ממש קר ושאני צריך לסיים את המסלול מהר. עונת הטיולים פה מתקרבת לסופה.
עדיין היה נעים ללכת, ורציתי לנצל את ימי השמש כדי לעשות כמה שיותר מרחק, אז יצא יום ארוך יחסית.
עצרתי לקפה ומאפה. ובאירופה, בעיקר בכפרים הקטנים, מגישים אוכל רק בשעות מסוימות — אז לא תמיד אפשר לאכול כשרוצים. למזלי מצאתי המבורגר שרציתי כבר הרבה זמן, והוא נתן לי אנרגיה להמשך.
ועוד משהו שכדאי לדעת: יום המנוחה שלהם הוא יום ראשון. סוף השבוע רץ משישי עד ראשון כולל, וביום ראשון הרבה סופרים ודברים אחרים פשוט לא עובדים. צריך להתכונן לזה.
מצאתי מקום לילה בכפר קטן, ובדיוק הייתה שם הופעה ממש ליד המקום שבישלתי בו. הקשבתי למוזיקה תוך כדי, ואז מצאתי מקום מקורה לישון קרוב לכנסייה של הכפר.
מתחיל להרגיש את הסוף.
הדולומיטים
יום 538 בספטמבר
המסעדה ביום האחרון שלה
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · ·
תמיד כשאני עולה להרים אני מנסה ללכת כמה שיותר — גם כי קר יותר בגובה, וגם כי אני לא רוצה להיות בלי קליטה יותר מדי זמן.
קפה, דייסה, ויצאתי. הלכתי בעמק עד שהגעתי לאגם גדול וצלול, ובדרך ראיתי הרבה מטפסים. זה עשה לי חשק — אני מת לחזור לטפס כשאני חוזר לארץ.
עצרתי לצהריים ליד האגם, המבורגר וצ'יפס, והמשכתי.
לא עברתי בעיר גדולה כבר כמה ימים, אז האוכל שלי מתחיל להיגמר ואני קונה יותר במחנות ובמסעדות שבדרך. וזה דווקא נחמד — התיק ממש קל ואפשר ללכת יותר.
היה לי מזל עם מזג האוויר, כי הייתי במקומות ממש גבוהים ובגשם זה היה נהיה בעייתי. התפעלתי מכל השלג מסביב, אבל זה גם קצת מלחיץ: זה אומר שהעונה נגמרת. זוג מטיילים שפגשתי אמר את אותו הדבר — עוד רגע נגמרת העונה והרבה ביקתות מתחילות להיסגר. זה רק מדרבן אותי ללכת יותר מהר.
אחרי המעבר התחלתי לרדת לגובה נמוך יותר לחפש מקום לישון, ובדרך נתקלתי במקרה במסעדה קטנה — ביום האחרון שהיא פתוחה לעונה. אכלתי שם ארוחת ערב והתפנקתי, ובמקום להתחיל לבשל פשוט הלכתי לישון.
ושוב אני באיטליה.
יום 549 בספטמבר
הבחור שהלך יחף
עברנו ב־
· · · · · · · · · ·
הגשמים היו אמורים להתחיל בצהריים, אז ניסיתי ללכת כמה שיותר מהר כדי להקדים אותם. דייסה וקפה, ויצאתי — יום עם עצירה אחת בלבד, כי רציתי להספיק לרדת מההרים.
עברתי בכמה חלקים גבוהים של 2,500 מטר, וזה לא היה מקום טוב להיתקל בו בגשם.
ובדרך ראיתי בחור מבוגר הולך יחף. זה פשוט הדהים אותי. עשה לי חשק לנסות גם, אבל אחרי כל הקילומטרים שעשיתי אני חושב שזה לא היה נגמר טוב.
אכלתי צהריים במקום נחמד, פינקו אותי ואפילו נתנו שנאפס בחינם. זה נראה לי קטע קבוע פה — בכל ארוחה שאני אוכל מזמינים אותי לשנאפס בסוף. אפשר ללכת אחר כך יותר שמח.
עליתי על רכס ההרים ונתתי קצב מהיר, רק מקווה שהגשם לא יתחיל. למזלי היו רק טפטופים כל הדרך. היו חלקים שהיה קשה לעבור בהם, וקצת עשיתי שם פרקור — אני כבר רגיל.
מה שמבאס בימים גשומים זה לא רק להיות רטוב. זה שהכול מעונן והנופים לא נפתחים, והולכים בתוך ערפל. למזלי הוא נפתח מדי פעם, ומה שראיתי היה רכס מדהים.
כי הייתי גבוה לא רציתי לעצור כדי לא להתקרר, ואין לי הרבה אוכל — אז אני כבר לא מרגיש את המשקל של התיק בכלל.
בסוף היום סטיתי מהמסלול כדי להגיע לעיר גדולה. הגעתי בחושך, אבל זה היה בסדר כי כל העיר הייתה מוארת. אכלתי פיצה, ומצאתי מקום זול יחסית — 37 יורו ללילה כולל ארוחת בוקר. לקחתי אוטובוס למלון.
מחר אמור להיות גשום, אז נראה לי שאני לוקח יום מנוחה.
יום 5510 בספטמבר
יום מנוחה, אחרי חמישים וחמישה
היום הראשון שבו לא הלכתי.
רוב היום הלך על להצטייד. אני אוהב לחלק את האוכל לשקיות: שקית של ארוחות ערב — פירה, קוסקוס וטבלינים — והפעם קניתי גם סלמון משומר, שעוד לא ניסיתי. שקית של מתוקים וממרחים, ריבה ושוקולד, ואני מנסה תמיד לקנות באריזות פלסטיק, כי בלי זה בדרך כלל אני מוותר. מלח, כי אני מזיע המון וצריך להחזיר אותו. קופסה עם קפה. וכמה מנות חמות לחירום, למקרה שאני מגיע גמור ואין לי כוח לבשל.
והיום גם השתמשתי בדאודורנט, אחרי 55 יום בלי. זה די מדהים. מרגיש קצת פחות מסריח. עדיין מסריח.
קניתי מכנסי גשם ומעיל גשם, קומפקטיים ודקים. עלו לי 500 יורו וזה כאב, אבל עד היום הלכתי עם פונצ'ו והרגשתי שהוא לא עושה כלום — כן, הוא מגן קצת, אבל המכנסיים שלי היו רטובות תמיד. אז החלטתי להחליף.
קניתי גם גרביים חדשות, כי לכל הגרביים שלי נהיו חורים באצבעות. ובוקסר חדש, כי הייתה לי תקרית לפני שבועיים והלכתי עם אותו בוקסר מאז.
חוץ מזה: כביסות, מלא אוכל, דברים לארוחת ערב, כמה בירות. ובגדול — לנוח.
יום 5611 בספטמבר
מעל אלפיים אין עצים
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · ·
אחרי יום המנוחה ועוד לילה במלון קמתי עם המון אנרגיה. מזג אוויר טוב, ואחרי כל המאפים של אתמול הייתי מוכן לתת בראש.
היום התחלק לשתי עליות שביחד הן 2,400 מטר. נכנסתי לכושר. אני כבר עושה עליות ברצף, נח פעם או פעמיים ביום בלבד, והולך בין שלוש לארבע שעות רצוף בין הארוחות.
אני אגיד את האמת — זה עדיין קשה מנטלית לדעת שיש לפניך אלף ומשהו מטר עלייה ברצף. אבל אין מה לעשות, אני מנסה כל הזמן לחשוב על הצעד הבא בלבד. ובסוף אני גם נהנה מהנוף, וגם שמח שאני עושה את מה שאני עושה.
כל הדרך נחלים מדהימים, וקצת שלג על הפסגות מסביב.
מגובה של בערך אלפיים מטר העצים נגמרים והכול הופך לסלע. ההליכה שם חשופה לגמרי ורואים את כל הסביבה. האמת שאני מעדיף את הנוף של היער — כל האבנים האלה קצת משעממות. אבל במעברים ובפסגות תמיד כיף לראות הכול.
השמש יצאה עליי ממש בסוף העלייה. הגעתי למעבר והתחלתי לרדת מהר לפני שיחשיך.
אחרי כל כך הרבה ימים צברתי הרבה ביטחון בירידות ואני עושה אותן מהר, כמעט בריצה. זה חוסך לי המון זמן ומאפשר לי ללכת הרבה יותר.
סיימתי במלון, כי אמור להיות לילה של גשם.
יום 5712 בספטמבר
מישור קשה יותר מעלייה
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · · · · · · · · · · · · ·
סיימנו ב־
ישנתי במלון אחרי עוד לילה גשום. 55 יורו כולל ארוחת בוקר, וזה מחיר טוב לעיר — בביקתות זה תמיד יותר זול, אבל אחרי הימים האחרונים כבר התרגלתי לפינוקים של מיטה.
קמתי יחסית מאוחר, נתתי לגוף לנוח, אכלתי ארוחת בוקר גדולה ויצאתי לדרך.
כל היום היה סיכוי לגשם, והצלחתי להתחמק ממנו רוב הזמן. הבוקר היה מעונן אבל די נעים, והתחלתי בעלייה ארוכה — 1,300 מטר, וכרגיל עשיתי אותה ברצף.
אחרי זה רציתי לרדת מהר לעיר הראשונה שאראה כדי לאכול שם צהריים. בדרך עברתי מלא ביקתות וכולן כבר סגורות — מבחינתן העונה נגמרה. הנופים היו מדהימים, עם נחלים זורמים לכל אורך הדרך.
הגעתי לעיר, ושם המטבח עדיין היה סגור. אז הזמנתי בירה, שתיתי אחריה קפה, הכינו לי טוסט, והייתי מוכן להמשיך.
רוב היום היה בעמק. הליכה יחסית שטוחה, ומשום מה זה נהיה דווקא יותר קשה. אני לא יודע להסביר למה קשה יותר ללכת על מישור מאשר לעלות ולרדת.
באמצע הדרך התחיל לרדת גשם והתמגנתי בכל הציוד החדש שקניתי. פגשתי גם מישהו שהמליץ לי ללכת עם מטרייה — כזאת קומפקטית — ודווקא זה די כיף. אחרי עוד כמה שעות הליכה עצרתי במסעדת מזון מהיר, אכלתי שם כבר ארוחת ערב, ומשם פשוט המשכתי ללכת עד שאגיע ואלך לישון.
לקראת הערב זה נהיה שוב מעונן וגשום, אבל לא נורא — עכשיו יש לי את כל הציוד המתאים ונשארתי די יבש. מצאתי מקום לישון. גם הלילה אמור לרדת גשם, ואני מוגן מהכול.
43 קילומטר, 1,477 מטר טיפוס, מ־Anterselva di Mezzo דרך Grüblscharte ו־San Martino in Casies עד Schmieden.
יום 5813 בספטמבר
Alta Via 1
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · ·
סיימנו ב־
ציפיתי לגשם כל היום והוא לא הגיע. הכול היה קריר ומעונן, וזה היה כיף.
התחלתי בהליכה אל אגם Braies, עצרתי לקפה ומאפה, והייתי מוכן לעליות של היום.
בדרך פגשתי שתי קבוצות של ישראלים. כיף לדבר איתם. והאמת שחשבתי שהם ילכו מהר יותר — אני שוכח שאני כבר בכושר טוב, ורוב האנשים לא עולים 1,200 מטר ברצף.
ולמי שלא מכיר: המסלול פה הוא Alta Via 1, המסלול המפורסם ביותר בדולומיטים. 120 קילומטר שאנשים מחלקים לחמישה עד עשרה ימים, והוא עובר גם באחת הביקתות הוותיקות באזור.
היו נופים מדהימים, אגמים והרים. נהניתי מההפסקות ועשיתי אותן ארוכות מהרגיל. פגשתי עוד מטיילים, חלקם מקנדה ומטורקיה — תמיד כיף לשבת ולדבר עם אנשים מחו״ל.
הלכתי על רכס ממש יפה. יש משהו מגניב בנוף הזה עם כל העננים והערפל. ברור שעדיף שמש, אבל מה שיש.
לפני העלייה האחרונה עצרתי שוב לקפה ומאפה, ואז עלייה קצרה וירידה ארוכה. מצאתי קמפינג, הכנתי ארוחת ערב מפנקת — הסלמון בשימורים באמת טעים — ולידו היה מקום שמכר בירות.
אגם Braieskallerna · CC BY-SA 4.0 · Wikimedia Commons
יום 5914 בספטמבר
מסיים את הדולומיטים
עברנו ב־
· · · · · · ·
יום ממש יפה, ובו סיימתי את הדולומיטים.
התחלתי בירידה ארוכה. הייתה לי עצירת צהריים מתוכננת בעיר אז רציתי ללכת כמה שיותר בבוקר. אחרי כמה שעות בעמק מרהיב הגעתי לביקתה שממנה יוצאים מלא אנשים ל־via ferrata ולטיפוס. למי שנתקל בזה בפעם הראשונה: via ferrata זה "דרך הברזל" באיטלקית — מסלול שמצמידים לסלע כבל פלדה, שלבי ברזל וסולמות, ואתה מתקדם עליו כשאתה מחובר לכבל ברתמה. אז אפשר לעבור קטעים שבלי זה היו טיפוס של ממש. הרבה מהמסלולים האלה בדולומיטים נבנו בכלל על ידי חיילים במלחמת העולם הראשונה, כדי לנוע בהרים, ואחרי המלחמה שיקמו אותם למטיילים. נראה מגניב, ואני חייב לחזור לשם.
כל הדרך הלכתי לצד נחל וראיתי פסגות גבוהות. לאט לאט השמש יצאה, וזה תמיד משמח ונותן אנרגיה.
המטרה היום הייתה להגיע לאלפים הקרניים — אזור שיושב בדיוק על הגבול בין אוסטריה לאיטליה. שם הולכים להיות החלקים הקשים האחרונים שלי. אחרי זה סלובניה, ואמור להיות נעים יותר.
אני מנסה להגביר קצב בימים הקרובים כדי לעמוד ביעד שלי — לסיים את המסלול ב־70 יום. זה אומר ימים של מעל 40 קילומטר, ובאזור הזה זה הולך להיות קשוח.
עצרתי לאכול והזמנתי מרק. אני בדרך כלל לא בן אדם של מרקים, אבל באמצע יום כזה מנה ראשונה של מרק נותנת מלא אנרגיה.
עליתי על הרכס שאהיה עליו בימים הקרובים ומיהרתי אל הביקתה. השמש התחילה לשקוע, הייתי בתוך ענן ענק ואפשר היה לראות גם את הצד השני. הגעתי בדיוק כשנגמר האור.
42 קילומטר, 2,700 מטר עלייה.
האלפים הקרנייםTigerente · CC BY 4.0 · Wikimedia Commons
האלפים הקרניים
יום 6015 בספטמבר
שכחתי הכול בביקתה
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · Forcella Cadin · Winkler Joch · Forcella Val Mezzana · · · Walisches Kar ·
סיימנו ב־
זה היום השני שלי באלפים הקרניים. קמתי אחרי לילה בביקתה, אכלתי מלא, ישנתי טוב ויצאתי עם אנרגיה.
מה שמבאס: אחרי שכבר עליתי 300 מטר אל המעבר, שמתי לב ששכחתי בביקתה כמה דברים חשובים. השארתי את התיק, ירדתי מהר לקחת אותם, ולא נתתי לזה להוריד לי את היום.
האזור פה קשוח — מלא עליות וירידות והשבילים לא פשוטים. אבל הנופים שווים את זה.
בבוקר קיבלתי שמש, ואז לאט לאט העננים נכנסו ואיתם הרוח. מטורף כמה מהר מזג האוויר מתהפך פה — תוך שניות.
האוכל בביקתות פה זול באופן מפתיע וגם טעים. אני אוהב להתפנק בצהריים: מנה ראשונה, בדרך כלל מרק, מנה עיקרית של פסטה או חביתה, והקינוח הקבוע שלי באזור. יוצא לי בין 30 ל־40 יורו, אני מפוצץ ויש לי מלא אנרגיה להמשיך.
היו הרבה חלקים שהייתי צריך להיזהר בהם — מלא חבלים וברזלים שצריך למשוך בהם כדי לעלות, וזה לא הכי כיף כשיש רוח חזקה. אבל זה מה יש.
ראיתי בדרך מלא כבשים. הגעתי לביקתה בדיוק לפני השקיעה והלכתי לישון מוקדם.
קמתי בביקתה ואכלתי ארוחה גדולה כרגיל. הביקתות פה לא יקרות — יוצא לי בערך 80 יורו, וזה כולל שינה, ארוחת בוקר, ארוחת ערב וכמה בירות. לדעתי מחיר מצוין.
בתחילת ההליכה תפס אותי גשם, ולמזלי יש לי את חליפת הגשם החדשה. כלום לא נכנס, ולא הרגשתי שיורד גשם בכלל. אחת ההחלטות הטובות של הטיול, ובטוח ההשקעה ששווה הכי הרבה.
אחרי שעה הוא הפסיק והשמש יצאה.
זה כבר היום השלישי שלי באלפים הקרניים. כל אחד חייב לבקר שם, ואפשר לעשות שם גם מסלולים הרבה יותר קצרים. פגשתי ארבע נשים שעושות חלק מהמסלול שאני עושה, רק לאורך שמונה ימים במקום שלושה.
וגם הן וגם האנשים בביקתות אומרים אותו דבר: בימים הקרובים מתחילים לסגור את כל האזור. סוף העונה, ומתחיל להתקרר.
בעלייה האחרונה ירד גשם חזק, ואחריו הוא הפסיק והשמש הציצה בין העננים לשקיעה ממש יפה.
היה לי יום ארוך במיוחד אז הלכתי גם בחושך, אבל הגעתי לביקתה מפנקת עם היחס הכי טוב שהיה לי. איך שהגעתי הכינו לי אוכל ושאלו אם אני צריך משהו — וברוב הביקתות, אם אתה מגיע אחרי שבע, אומרים לך תסתדר לבד.
46 קילומטר, 2,900 מטר עלייה.
יום 6217 בספטמבר
מורידים את החיות למטה
יצאנו מ־
Passo Lodinut
עברנו ב־
Sella di Cordin · Sella di Aip · · Nassfeldpass · Stutenbodensattel · Sella Zille · Kersnitzensattel
התחלתי בערפל וקצת התבאסתי, כי קיוויתי ליום שמשי. אחרי שעה השמש יצאה ומאז היה לי יום מלא בשמש.
אני עדיין באלפים הקרניים ונהנה מכל רגע. הימים קשים, אבל הגוף ממש מוכן אחרי כל הדרך שעברתי.
עברתי בכמה חוות, ראיתי חזירים ופרות. האנשים שם סיפרו שעוד מעט הם מתחילים להוריד את החיות למטה — לרוב יש להם ביקתה נוספת בגובה נמוך יותר, ובחורף מעבירים אליה את העדר. גם כדי שיהיה נעים יותר וגם כי בדרך כלל יש שלג והגישה חסומה.
המקטע הראשון של היום היה ארוך, אז הגעתי למקום לאכול רק בשתיים במקום בשתים עשרה כרגיל. אכלתי ארוחה מפנקת — הכיסונים עם הגבינה היו מהטעימים שאכלתי. אני לא יודע למה האוכל פה הרבה יותר טעים, אולי כי אני הולך כל היום ורעב.
מזג האוויר היה טוב אז לקחתי זמן לצלם, וגם הרמתי את הרחפן.
והביקתה שהייתי אמור לישון בה הייתה סגורה. מסתבר שלא רק אני לא ידעתי — עוד כמה מטיילים נתקעו שם. אבל אני כבר רגיל, אז המשכתי קצת ומצאתי ביקתה נטושה וישנתי על הרצפה.
היום אני מסיים עם האלפים הקרניים, נפרד מהגבול הזה של אוסטריה ואיטליה, ועובר סוף סוף לסלובניה — המדינה האחרונה במסלול.
לא ישנתי בביקתה כי המקום שתכננתי כבר נסגר לעונה. זה חבל, אבל הייתי מצויד בכל מה שצריך ללילה בחוץ.
יצאתי מוקדם ובלי ארוחת בוקר כי רציתי להספיק. עצרתי לצהריים במקום עם נוף ממש יפה. מזג האוויר איתי כבר כמה ימים — ואני חייב להגיד שלפעמים דווקא נחמד שיש גשם ורוח, כי ממש חם ללכת. אני כל הזמן שוכח את זה. כשקר אתה מתפלל לשמש, וכשחם אתה מתפלל לגשם. נראה לי זה לא רק אני.
הספקתי לצלם הרבה, גם עם הרחפן. ראיתי הרבה כבשים. וכיף שיש ראות טובה ואתה רואה לאן אתה מתקדם, במקום ללכת בתוך ענן.
הגעתי גם לנקודה שבה נפגשים הגבולות של אוסטריה, סלובניה ואיטליה.
עשיתי יום ארוך כי רציתי כבר להגיע לסלובניה, וסיימתי בחושך. בשבועיים האחרונים אני מנסה ימים של 40 פלוס. וגם הימים מתקצרים — בהתחלת הטיול השקיעה הייתה בתשע, עכשיו היא כבר בשבע.
הגעתי לגבול בחושך, ומשם לקחתי אוטובוס לעיר הגדולה הקרובה לחפש מלון. הייתי צריך לארגן מחדש את כל הציוד. אבל הכול היה תפוס, כי יש באזור תחרות ריצה ענקית.
נקודת שלושת הגבולותde:Benutzer:Popp · CC BY-SA 3.0 · Wikimedia Commons
האלפים היוליאניים, אל הים
יום 6419 בספטמבר
האלפים היוליאניים
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · · · ·
בגלל תחרות השטח באזור — אנשים רצים מרחקים של 10 עד 120 קילומטר — כל המלונות היו תפוסים, אז ישנתי בחניון.
קמתי, אכלתי ארוחת בוקר, וחיכיתי לאוטובוס חזרה למסלול שאיחר בהרבה. אז התחלתי מאוחר.
חשבתי שהאזור בסלובניה יהיה הרבה יותר פשוט. הוא לא. השבילים פה די קשים. אני עכשיו באלפים היוליאניים, וכמה שהם קשים, ככה הם יפים.
המטרה שלי היום הייתה לסיים במחנה שממנו יוצאים לTriglav, הפסגה הגבוהה בסלובניה, שצריך via ferrata כדי להגיע אליה. מתישהו אני חייב לחזור לפה בשבילה.
הייתה לי הליכה ארוכה בבוקר עם מלא פסגות ונחלים זורמים. אזור מדהים, ואני ממליץ לכל אחד לבוא.
אכלתי צהריים בכפר לפני העלייה למחנה, כי הייתי צריך אנרגיה — ובגלל העיכוב של הבוקר ידעתי שאסיים בחושך.
העלייה האחרונה של היום הייתה 1,800 מטר ברצף. הכי ארוכה שהייתה לי. מזל שאני מספיק בכושר כדי לא לעצור.
הגעתי לביקתה נחמדה והביאו לי מיד מלא אוכל ושתייה. ודבר אחד שכדאי לדעת: בביקתות בסלובניה אין מקלחת בכלל. במדינות אחרות לפחות אפשר לשלם על אחת. פה פשוט אין. אז אני הולך להיות מסריח בימים הקרובים.
TriglavAndrej Jakobčič · CC BY-SA 3.0 · Wikimedia Commons
יום 6520 בספטמבר
בלי מים זורמים
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · ·
סיימנו ב־
עוד יום קשוח וארוך, ולא ציפיתי שיהיה כל כך קשה.
התחלתי בביקתה עם נוף מדהים. ראיתי כמה חיות, וכל החצי הראשון של היום עבר באזור שכולו סלעים. באמת, כל הנוף הוא רק אבנים. אני לא בטוח מה אני חושב על זה.
לאט לאט ירדנו בגובה ונכנסנו ליער. היה יום שהרגיש לי ממש חם.
וחשבתי שבסלובניה יהיה לי קל עם מים כמו בשאר המדינות. אין פה כמעט מים זורמים. ואם אין לכם פילטר, אתם צריכים לקנות בקבוקים בכל ביקתה. למזלי יש לי אחד, אז אני מסודר.
עצרתי לצהריים, והנופים מסביב מדהימים.
החלק האחרון של היום, אחרי הצהריים, היה ארוך בהרבה ממה שציפיתי, ונכנסתי איתו לחושך. הלכתי על רכס ממש יפה, וראיתי מלא אגמים ופסגות — ואפילו את Triglav, שכבר הייתי די רחוק ממנו.
רציתי לצלם עם הרחפן אבל הרוח הייתה חזקה מדי ופחדתי שיקרה לו משהו.
ראיתי את השקיעה מאחת הפסגות. היא הייתה ממש יפה. משם המשכתי בחושך אל הביקתה. גם פה אין מקלחת וגם פה צריך לקנות מים.
אני כבר קם לבד בשש וחצי בבוקר. הגוף התרגל.
יום 6621 בספטמבר
קבלת הפנים הכי טובה
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · · · · · · ·
סיימנו ב־
אחד הימים הכי ארוכים שהיו לי — מעל 50 קילומטר.
התחלתי בביקתה מדהימה, עם נוף וזריחה, וממש כיף לקום ככה. זו הביקתה הכי מקבלת שהייתי בה. הגעתי אתמול בלילה והם ישר התחילו להביא לי אוכל ושתייה, והבעלים הושיב אותי עם כל האנשים שהיו שם. קבלת פנים סלובנית.
מה שכן — ארוחות הבוקר בביקתות פה לא כאלה טובות. זו הביקתה השנייה בסלובניה שאני אוכל בה בוקר, וזה לא בופה כמו שהתרגלתי בכל שאר המקומות. פשוט קצת לחם עם ביצים.
יצאתי מוקדם. אחרי הליכה ארוכה עצרתי לצהריים ואכלתי מרק סלובני עם תפוחי אדמה. טעים.
כל היום הייתה רוח ממש חזקה יחד עם השמש. הרוח מעיפה אותי הצידה, וזה ככה כבר כמה ימים.
לאט לאט אני יורד בגובה. היום סיימתי עם הגבהים של מעל אלף מטר — מכאן והלאה זה בין 0 ל־900.
והשבילים בסלובניה לא הכי נוחים ולא תמיד ברורים. אבל זה מה שיש.
עברתי במלא כפרים. ומשהו שתפס אותי: פה כל בית מיושב. אני רגיל ללכת באזורים גבוהים שיש בהם בתים ורובם נטושים. בסלובניה זה לא ככה — בכל מקום יש אנשים.
ביקתת הרים סלובניתCash4alex · CC BY-SA 3.0 · Wikimedia Commons
יום 6722 בספטמבר
החלק הכי קשה
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · · · · · ·
סיימנו ב־
אחרי ארוחת בוקר מפנקת במלון הייתי מוכן ליום ארוך. אני מחשב את הימים האחרונים, ולדעתי נשארו לי עוד יומיים.
החלקים פה שטוחים יחסית, אבל הם לא הכי נוחים ללכת.
בבוקר הגעתי לIdrija, עיר די גדולה בסלובניה. תמיד כיף לעבור בעיר אחרי כמה ימים בשטח — כיף לראות אנשים. שתיתי קולה, קניתי כמה דברים לימים האחרונים והמשכתי.
הגוף כבר מתחיל להרגיש את העייפות אחרי שבועיים שאני הולך לפחות 40 קילומטר ביום עם לפחות 2,500 מטר טיפוס. סלובניה לא פשוטה.
עדכון על הנעליים: הן שורדות. הן נראות מפורקות לגמרי, אבל עדיין נוח ללכת בהן.
ראיתי הרבה פרדסים והרים, עברתי בכפרים. אבל הסימונים לא ברורים — יש פה מלא שבילים שמתפצלים ולא מופיעים במפה, וקשה מאוד להתמצא. אני חייב שיהיה לי טלפון עם סוללה כדי לדעת לאן ללכת.
עברתי בחוות עם מלא עיזים ופרות. תמיד מעלה לי חיוך.
וגם: בסלובניה כל המקומות סגורים בשני ובשלישי. כמה מקומות שבניתי עליהם לצהריים היו סגורים, ולמזלי תמיד יש לי משהו ברזרבה.
המשכתי ללכת אל תוך החושך כדי להספיק כמה שיותר.
החלק הזה הוא הכי קשה, גם פיזית וגם מנטלית. אתה רק רוצה לסיים.
יום 6823 בספטמבר
הלילה האחרון בחוץ
יצאנו מ־
עברנו ב־
· · · · · · · ·
כל המטרה של היום הייתה ללכת כמה שיותר, כדי שמחר אצליח לסיים מוקדם. כן, שמעתם נכון — התכנון הוא לסיים מחר.
ישנתי ליד ארמון, בפינה שאישה הראתה לי אתמול בלילה. קמתי מוקדם, אכלתי משהו קטן והתחלתי ללכת ישר, גם כדי להקדים את הגשם שאמור לרדת כל היום. הצלחתי לברוח ממנו כבר כמה ימים, וגם היום.
זו הפעם האחרונה שאני הולך ב־1,200 מטר. מכאן זה רק גבעות קטנות. ההליכה לא הכי נוחה, אבל לפחות אנחנו כבר לא עולים על ההרים האלה.
אחרי שירדתי מההר מצאתי מקום פתוח — בשני ושלישי רוב המקומות סגורים פה. אכלתי פיצה, המשכתי, וראיתי כלב חמוד בדרך.
עברתי בכל מיני שמורות קטנות בסלובניה, עם מלא מפלים. אין על הנוף הסלובני. כמה שהוא יפה, ככה הוא קשוח.
כשהגעתי לכפר קטן בערב כבר היה חשוך, ואכלתי את הארוחה הכי גדולה שאכלתי במסלול — ניסיתי להכניס כמה שיותר אוכל כדי שתהיה לי אנרגיה להמשיך בחושך. הלכתי עד סביבות אחת עשרה כדי לקצר את המחר.
מצאתי מקום, וזה הלילה האחרון שאני ישן בחוץ.
יום 6924 בספטמבר
הים
עברנו ב־
· · Bottazzo · Bagnoli Superiore · · Rabuiese · Santa Barbara
סיימנו ב־
Muggia
היום האחרון. ולא פשוט בכלל — יום קשה גם מנטלית וגם פיזית.
הגוף מרוסק אחרי הימים האחרונים, שהיו ארוכים וקשוחים. ומנטלית אני רק רוצה להגיע כבר ולאכול משהו.
וכבר מתחילת היום רואים את הים. הים זו נקודת הסיום.
רוב היום ירד גשם והשבילים לא היו נוחים. הלכתי כמה פעמים לאיבוד כי הסימונים ממש לא ברורים — ילד בן ארבע היה מסמן אותם טוב יותר. אחרי כמה שעות הגעתי לעצירה הראשונה, אכלתי ארוחת בוקר, והתחלתי לראות את העיר יותר ויותר.
רציתי להגיע מוקדם כדי להספיק לעשות קצת קניות, כי מחר אני טס הביתה.
אז הלכתי בגשם בכל הכוח, בלי הפסקות. שלוליות, מים, לא מים — כבר לא משנה. ידעתי שמחכה לי בסוף מקלחת וארוחה חמה.
אני לא באמת יכול להעביר במילים את מה שהרגשתי. אבל זה באמת אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים שלי. כל כך הרבה שמחה ועצב. ימים ארוכים, חום, קור. והכול נגמר עכשיו, ברגע הזה.
מצאתי מסעדה אסייתית של אכול כפי יכולתך ואכלתי להם חצי מהמסעדה. התקלחתי, חיכיתי לאוטובוס ונסעתי לוינה. משם הטיסה מחר.
וסוף סוף אפשר להגיד שלום לנעליים. זרקתי אותן ישר לפח.
