ללכת עם חברים, וללכת לבד

התחלנו שלושה. סיימתי לבד, והאמצע של המסע הזה הוא החלק שהכי שואלים אותי עליו. הדבר שעשינו נכון, לפני שטסנו. שלושתנו סיכמנו כלל אחד מראש: אם מישהו מחליט באמצע שהוא רוצה לעזוב, זה בסדר גמור. כל אחד בא למסע כזה לחוות משהו אחר. כשזה קרה, פעמיים, אף אחד לא היה צריך להצדיק ואף אחד לא ניסה לשכנע. אלון עזב אחרי שנים־עשר יום. עזרי עזב ביום 34, ליד אגם, כשמזג האוויר התחיל להידרדר: אני החלטתי להמשיך, הוא אמר שהוא עוצר, אכלנו ביחד ארוחה אחרונה ונפרדנו. תעשו את השיחה הזו לפני שאתם מזמינים טיסות. מה באמת משתנה כשאתה לבד. הדברים המובנים מאליהם הם הלוגיסטיקה. כל החלטה היא שלך, וזה מהיר יותר אבל כבד יותר. וכשעזרי עזב, האוהל הלך איתו — אז מיום 35 ישנתי בחוץ עם שק ומזרון, וזה שינה איפה יכולתי לעצור וכמה בזהירות הייתי צריך לקרוא תחזית. הדבר הפחות מובן מאליו הוא שזה משעמם. אני אגיד את זה ישירות, כי רוב התיאורים לא: ללכת לבד יום שלם זה די משעמם ובודד, ולפעמים זה קשה. זה לא אותו דבר כמו רע. אבל זה נכון, ולא ציפיתי לכמה שזה נכון. מה עשיתי עם זה. ברגע שנשארתי לבד, ניסיתי להתקשר לחבר כל יום — לדבר קצת, להתעדכן, להעביר את הזמן. זה היה מכוון וזה עבד. וגם, אתה לא באמת לבד שם. פוגשים אנשים כל הזמן ונכנסים לשיחות חולין עם מטיילים אחרים. שוויצרי שהכין לי קפה ודיברנו חצי שעה. חבורת איטלקים ביום הרביעי של המסלול שלהם. ארבע נשים שעושות חלק מהמסלול שלי לאורך שמונה ימים במקום שלושה. שתי קבוצות של ישראלים. צרפתי בן 77 שעושה בדיוק את אותו טרק, ישן במלון כל לילה ופורש את זה על שישה חודשים. הביקתות הן הפתרון, וזה הטיעון האמיתי לשלם על אחת. אחרי יום שלם לבד — או כמה ימים בלי לדבר עם אף אחד באמת — לשבת לשולחן ארוך עם זרים זה לא מחיר. זה אחד הדברים הכי טובים במסע. בגלל זה אני ממליץ לכולם על ארוחת הערב בביקתה, יותר בגלל מה שקורה מסביב לשולחן מאשר בגלל האוכל. החצי הראשון היה משותף, קל יותר ומצחיק יותר. החצי השני היה שלי. כתבתי אז שזה מפחיד ומרגש באותו הזמן — הזדמנות לראות איך אני אסתדר לבד בכל הבלגן הזה, וקצת זמן לחשוב. השינוי מללכת עם חברים לללכת לבד היה קשה. התרגלתי אליו. שני החצאים היו שווים, ולא הייתי מחליף אף אחד מהם במסע שכולו מהסוג השני.