גיל 23.

הייתי שחיין תחרותי עד גיל 14. וכל הילדות שלי התרכזה מסביב לאימונים תחרויות ומחנות אימונים. כבר בגיל 10 הייתי מתאמן 9 פעמים בשבוע הולך לשחות פני הבית ספר וישר שוב לבריכה אחרי הלימודים מה שלימד אותי את הכוח של התמדה ומשמעת כבר מגיל צעיר ומה שממשיך איתי עד היום

הייתי שחיין תחרותי עד גיל 14. וכל הילדות שלי התרכזה מסביב לאימונים תחרויות ומחנות אימונים. כבר בגיל 10 הייתי מתאמן 9 פעמים בשבוע הולך לשחות פני הבית ספר וישר שוב לבריכה אחרי הלימודים מה שלימד אותי את הכוח של התמדה ומשמעת כבר מגיל צעיר ומה שממשיך איתי עד היום

אחרי שהפסקתי להתחרות בשחייה בגלל שהבנתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות בחיים היה לי תקופה של כמה חודשים שפתאום היה לי הרבה זמן פנוי וחיפשתי משהו שימלא לי את כל הזמן הפנוי אז הכרתי את הקרוספיט, והתחריתי בו מגיל 15 עד 18. התאמנתי אז 6 עד 9 פעמים בשבוע הגעתי כמה פעמים למקום שלישי בארץ בכמה תחרויות ואפילו בשנה האחרונה שלי ניסיתי להגיע לאליפות עולם ללא הצלחה מקום 80 בעולם שרק 20 ראשונים טסים לתחרות מתוך אלפים שמנסים .

אחרי שהפסקתי להתחרות בשחייה בגלל שהבנתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות בחיים היה לי תקופה של כמה חודשים שפתאום היה לי הרבה זמן פנוי וחיפשתי משהו שימלא לי את כל הזמן הפנוי אז הכרתי את הקרוספיט, והתחריתי בו מגיל 15 עד 18. התאמנתי אז 6 עד 9 פעמים בשבוע הגעתי כמה פעמים למקום שלישי בארץ בכמה תחרויות ואפילו בשנה האחרונה שלי ניסיתי להגיע לאליפות עולם ללא הצלחה מקום 80 בעולם שרק 20 ראשונים טסים לתחרות מתוך אלפים שמנסים .

בגיל 18 התחילה הקורונה. הייתי בדיוק לפני צבא, הייתי אמור לטוס לכמה תחרויות קרוספיט בחו״ל, והן התבטלו. אמרתי: מה אני יכול לעשות עם הזמן עד הגיוס? באותה תקופה התחלתי להיחשף לספורט סיבולת, ואמרתי יאללה, יש לי חצי שנה להתאמן, אני אנסה לעשות איש ברזל.עניין אותי ממש לראות כמה רחוק אני יכול להגיע וראות איך אני אצליח להתמודד עם המשברים והרגעים הקשים במהלך מרוץ כזה ארוך שהרבה ממנו זה מנטלי

בגיל 18 התחילה הקורונה. הייתי בדיוק לפני צבא, הייתי אמור לטוס לכמה תחרויות קרוספיט בחו״ל, והן התבטלו. אמרתי: מה אני יכול לעשות עם הזמן עד הגיוס? באותה תקופה התחלתי להיחשף לספורט סיבולת, ואמרתי יאללה, יש לי חצי שנה להתאמן, אני אנסה לעשות איש ברזל.עניין אותי ממש לראות כמה רחוק אני יכול להגיע וראות איך אני אצליח להתמודד עם המשברים והרגעים הקשים במהלך מרוץ כזה ארוך שהרבה ממנו זה מנטלי

אחרי שמונה חודשים של אימונים לבד עם תוכנית בחינם מהאינטרנט עמדתי על קוו הסיום גאה ומאושר מהדרך והתהליך שעברתי ומוכן לגיוס ,זה היה איש הברזל הראשון שלי, וזה גרם לי לרצות להתעמק בזה. לא בצבא, אבל אולי אחרי.

מצאתי מרוץ שטח באילת, כזה יותר מחתרתי, שלושה או ארבעה שבועות אחרי המרתון. נרשמתי ל-72 קילומטר, המקצה הארוך, לראות איך הגוף שלי מתמודד. שם הכרתי את רומן, שארגן את המרוץ ואחר כך נהיה המאמן שלי. לא הערכתי את המרוץ הזה בכלל. עד קילומטר 30 וקצת, באמצע הלילה, הגוף הרגיש טוב. עצרתי לשירותים, ניסיתי לחזור לרוץ, והרגליים פשוט לא זזו. משם זה הפך למאבק של עוד 40 קילומטר: ללכת, לרוץ, ללכת, לרוץ, רק לא לעצור. זו ההתמודדות הנפשית הכי קשה שהייתה לי בתחרות עד היום, וזה בדיוק מה שחיפשתי בספורט הזה. סיימתי אחרי בערך 12 שעות, בקושי מצליח ללכת. שנינו ידענו, אני ורומן, שזו לא הפעם האחרונה.

בסוף מרץ התגייסתי לסיירת נח״ל.

בערך כשסיימנו מסלול הייתי רץ לכיף, בין 5 ל-10 קילומטר, פעמיים בשבוע. ואז הקצין שלי שאל אותי: אתה רוצה לעשות מרתון? אף פעם לא עשיתי מרתון לבד. נשמע מעניין, למה לא. ביום של מרתון תל אביב פשוט הגעתי בבוקר, קניתי ערכה מהערכות שנשארו, ורצתי. עד קילומטר 30 הרגשתי די טוב. ואז הגוף התחיל לכאוב, חוסר האימונים התחיל להתבטא, וככה סחבתי עד הסוף. סיימתי בקצת פחות מארבע שעות, באזור 3:55. וזה רק עשה לי חשק: מה אפשר לעשות עוד?

מצאתי מרוץ שטח באילת, כזה יותר מחתרתי, שלושה או ארבעה שבועות אחרי המרתון. נרשמתי ל-72 קילומטר, המקצה הארוך, לראות איך הגוף שלי מתמודד. שם הכרתי את רומן, שארגן את המרוץ ואחר כך נהיה המאמן שלי. לא הערכתי את המרוץ הזה בכלל. עד קילומטר 30 וקצת, באמצע הלילה, הגוף הרגיש טוב. עצרתי לשירותים, ניסיתי לחזור לרוץ, והרגליים פשוט לא זזו. משם זה הפך למאבק של עוד 40 קילומטר: ללכת, לרוץ, ללכת, לרוץ, רק לא לעצור. זו ההתמודדות הנפשית הכי קשה שהייתה לי בתחרות עד היום, וזה בדיוק מה שחיפשתי בספורט הזה. סיימתי אחרי בערך 12 שעות, בקושי מצליח ללכת. שנינו ידענו, אני ורומן, שזו לא הפעם האחרונה.

אחרי כמה שבועות התקשרתי אליו מהצבא: אני משתחרר בעוד 8-10 חודשים, אני רוצה מרוץ של מאה מייל בתאריך של השחרור. מאה מייל זה 160 קילומטר, המספר שכל רציי האולטרה מנסים להגיע אליו. מתנה לעצמי. בנינו תוכנית לכמה חודשים, מותאמת ליציאות שלי מהצבא. הייתי חוזר אחרי שבועיים שלא הייתי בבית והולך לרוץ באמצע הלילה, כי ביום היה חם. עושה לילות לבנים בשביל האימונים. תקופה שזכורה לי כקשה ומדהימה בו זמנית — פתאום ראיתי כמה רחוק אפשר לדחוף, ואיך גוף שבחיים לא חשבתי שיתרגל לריצה מתרגל.

היינו בסבב לחימה ארוך עם הצוות, ואחרי זה נשארנו לעוד קצת מילואים. ואז השתחררתי, עם שאלה פתוחה: מה עכשיו. במקום להשתחרר, לעשות פסיכומטרי ולהתחיל תואר, רציתי רגע לנשום ולהבין מה עבר עליי.

ממש בישורת האחרונה לפני המרוץ הגדול של השחרור, בא השביעי לעשירי. כל מה שתכננתי שינה כיוון. את המאה מייל לא רצתי — זה עדיין משהו שאני אעשה בהמשך החיים.

היינו בסבב לחימה ארוך עם הצוות, ואחרי זה נשארנו לעוד קצת מילואים. ואז השתחררתי, עם שאלה פתוחה: מה עכשיו. במקום להשתחרר, לעשות פסיכומטרי ולהתחיל תואר, רציתי רגע לנשום ולהבין מה עבר עליי.

בין המחזורים עשיתי את הטיול באפריקה, ניסיתי לחזור לרוץ, ורצתי כמה מרוצים של 50 עד 70 קילומטר, בארץ ובחו״ל, וחצי איש ברזל בלי הכנה — עם הכנות לא הכנות, בין הלו״זים של ההדרכה. ובשנתיים האלה הבנתי שאני רוצה לטייל, ולנסות עוד סוגים של ספורט ודברים חדשים, שאני לא יודע מתי עוד יהיה לי זמן לנסות.

לא הייתי במכינה בעצמי, ושמעתי עליהן דברים מדהימים. אמרתי: אני לא יודע איך זה יהיה, אבל אני רוצה לחוות את זה, גם אם בתור מדריך. שנתיים הדרכתי במכינה לנוער בסיכון בשם הזדמנות לשנות.

בין המחזורים עשיתי את הטיול באפריקה, ניסיתי לחזור לרוץ, ורצתי כמה מרוצים של 50 עד 70 קילומטר, בארץ ובחו״ל, וחצי איש ברזל בלי הכנה — עם הכנות לא הכנות, בין הלו״זים של ההדרכה. ובשנתיים האלה הבנתי שאני רוצה לטייל, ולנסות עוד סוגים של ספורט ודברים חדשים, שאני לא יודע מתי עוד יהיה לי זמן לנסות.

בין המחזורים במכינה יצאתי לאפריקה. קילימנג'רו, ספארי, וזמן איים בטנזניה, קניה, זנזיבר ואוגנדה.

בין המחזורים במכינה יצאתי לאפריקה. קילימנג'רו, ספארי, וזמן איים בטנזניה, קניה, זנזיבר ואוגנדה.

כמה חודשים אחרי שסיימתי להדריך, בין צווי מילואים, עם הרבה חוסר ודאות לגבי מה הולך לקרות. אמרתי: עבדתי תקופה ארוכה, אני רוצה לצאת להתאוורר. התחלנו, שלושה חברים, לחשוב מה אפשר לעשות. משהו שקשור לטיפוס, שלא יצא לנו יקר מדי, כי כולנו היינו על תקציב צפוף. אירופה נראתה הכי מתאימה: לא להתפנק, לשכור רכב, לישון בשטח, ללכת לטרקים.

כמה חודשים אחרי שסיימתי להדריך, בין צווי מילואים, עם הרבה חוסר ודאות לגבי מה הולך לקרות. אמרתי: עבדתי תקופה ארוכה, אני רוצה לצאת להתאוורר. התחלנו, שלושה חברים, לחשוב מה אפשר לעשות. משהו שקשור לטיפוס, שלא יצא לנו יקר מדי, כי כולנו היינו על תקציב צפוף. אירופה נראתה הכי מתאימה: לא להתפנק, לשכור רכב, לישון בשטח, ללכת לטרקים.

בגלל שאני מתעסק בריצות שטח, הכרתי בן אדם שרץ את ה-Via Alpina במלואו עם צוות תמיכה. אמרתי: נשמע מגניב, תמיד רציתי לנסות משהו כל כך ארוך. אז למה לא לעשות את זה כטרק? שלושתנו נדלקנו. שבועיים מהרגע שהתחלנו לבדוק כבר סגרנו כרטיס ויצאנו.

כשחיפשנו מידע מצאנו רק בחור אמריקאי אחד שפרסם על זה. בעברית — כלום. שום פורום, שום דבר. אז אמרנו שיהיה מגניב לתעד את זה, בשביל עוד אנשים כמונו שרוצים לאתגר את עצמם ולא מוצאים מידע. שם נולד הרעיון לתעד את מה שאני עושה.

ובתוך הטיול, בעיקר אחרי שנפרדתי מהחברים והמשכתי לבד, גיליתי את השקט, את השלווה ואת האתגרים שהטרקים הארוכים האלה מביאים איתם. התאהבתי בעולם הזה. והבנתי שלא משנה מה, אני הולך להמשיך לעשות את זה.