שלושה שבועות בנפאל בניסיון על שלוש פסגות מעל 6,000 מטר, כולל ניסיון על אמה דבלאם.
עונה מומלצת
מתי לא ללכת
יוני עד אוגוסט בגלל המונסון ודצמבר עד פברואר בגלל החורף העמוק. בשני החלונות האלה לא מטפסים על הפסגות האלה.
אפריל–מאי, או אוקטובר–נובמבר — שניהם עובדים ל־Island Peak, ל־Lobuche East ול־Ama Dablam כאחד. הם לא שקולים. הסתיו הוא מזג האוויר היציב יותר והעונה הפופולרית יותר, ומשמעות הדבר היום היא עומס על Ama Dablam: משלחות שלא יכולות לפעול על פסגות ה־8,000 עוברות לכאן, וזה יותר צוותים על אותם חבלים קבועים. האביב הוא השקט מבין השניים, בדיוק מאותה סיבה. ל־Lobuche East בפרט, חלון הסתיו הוא בערך 15 בספטמבר עד 20 בנובמבר.
אחרי הסמכת טיפוס הרים בהודו, טסתי לנפאל למשלחת של כשלושה שבועות. במקום שלושת הפסים הסטנדרטיים שרוב המטיילים למסלול בייס קאמפ האוורסט מוסיפים למסלול, בחרתי להוסיף שלוש פסגות מעל 6,000 מטר: איילנד פיק, לובוצ'ה איסט, וניסיון על אמה דבלאם - לצד מסלול הבייס קאמפ הקלאסי עצמו. אחרי שבועיים, עם איילנד פיק ולובוצ'ה איסט כבר מאחוריי והגוף מאוקלם לגובה, הגעתי למחנה הבסיס של אמה דבלאם. בשונה מהפסגות האחרות, שנכבשות אחרי כמה שעות טיפוס, אמה דבלאם דורש שלושה ימים קשוחים, עם לינה באוהלים על מצוקים חשופים - מקום שבו אתה בעצם לא ממש ישן. שלג לא עונתי קפא את החבלים הקבועים וקבר קטעים מהמסלול, אז חיכינו ארבעה ימים לחלון מזג אוויר של יום אחד, והחלטנו לנסות בכל זאת. יום ראשון: עלייה למחנה 1 בגובה 5,800 מטר. יום שני, שתוכנן לארבע שעות, לקח שבע - גם כי קטעים שבדרך כלל מטופסים על סלע חשוף דרשו קרמפונים וטיפוס בשלג, וגם כי נתקענו מאחורי קבוצה איטית שהתקשתה עם החשיפה. ביום השלישי יצאנו קצת לפני חצות כדי לנסות לתפוס את חלון מזג האוויר: מההתחלה היה קשה למצוא את החבלים ואת המסלול הקבורים בשלג, ואני והמדריך נאלצנו לחפור חלקים מהם בעצמנו. כל חצי שעה הגענו לנקודה שהיינו בטוחים שזה הסוף - ואיכשהו המשכנו למצוא דרך, עד לגובה של 6,193 מטר, ממש לפני Mushroom Ridge — המקטע שכולם עולים דרכו לפסגה. השלג שם קפא ואיתו גם החבלים. באותו יום פשוט לא הייתה דרך ריאלית לעבור, אז הסתובבנו וחזרנו. מבואס? כן. אבל בפעם הראשונה הסתכלתי על הר שלא כבשתי והבנתי שמצאתי בכל זאת את מה שחיפשתי. אי אפשר להילחם בהר. הוא יישאר במקומו הרבה אחרי שכולנו כבר לא נהיה.
איך לקרוא את המפה
Lukla → כפר קטן בגובה 2,654 מ׳ קמתי מוקדם כדי להגיע לחברה שאיתה סגרתי את הטרק. משם לקחו אותי לשדה יחד עם עוד ארבעה ישראלים, ומשם עלינו על מסוק ל־Lukla — המקום שממנו מתחילים כל הטרקים באזור Everest. היום עצמו היה קצר, עם הליכה קלילה יחסית שהסתיימה בכפר קטן. ישנתי שם עם הישראלים שהכרתי במסוק, וכנראה אהיה איתם בימים הקרובים. חבורה טובה, ויש להם מדריך ממש נחמד שכבר התחיל לעזור לי למצוא ולסגור מקומות למרות שהוא לא צריך. כיף לחזור להרים. מרגיש שחזרתי למקום הטבעי שלי.
מהכפר (2,647 מ׳) → Namche Bazaar (3,440 מ׳) אחרי לילה טוב של שינה המשכתי ל־Namche Bazaar, העיירה המרכזית של האזור. ככל שעולים, הדברים נעשים יקרים יותר וזמינים פחות. בהתחלה יש מקומות שבהם וויי־פיי ומטען לא עולים כסף והאוכל טרי וזול, אבל כל מה שנמצא גבוה יותר צריך להגיע לשם על הגב של מישהו, והמחיר עולה יחד עם הגובה. המדריך של הישראלים נתן לי כמה טיפים להמשך — איפה כבר אי אפשר להתקלח או שזה ממש יקר, ואיפה עדיף לא לאכול בשר. מהיום התחלתי לעשות את ההליכות לבד, כי אני אוהב ללכת בקצב שלי. בערב הייתי נפגש עם הקבוצה במקומות שהמליצו לי עליהם. היום היה תלול וארוך יחסית, עברנו את 3,000 המטר, והגובה מתחיל להיות מורגש. בדרך עברתי הרבה נהרות וגשרים, וראיתי המון פורטרים. פורטר הוא מי שנושא את הציוד והאספקה במעלה העמק, ובאזור שאין בו כבישים הוא התשתית עצמה. אנשים הולכים עם קרשים בכפול מהאורך שלהם ועם משקלים שיכולים להגיע, לפי מה שסיפרו לי, גם ל־100 קילו ביום. פשוט מטורף לראות כמה כוח יש למקומיים פה. כשהגעתי ל־Namche הופתעתי מכמה הכול מסודר. זה נראה כמו כפר באירופה.
Namche Bazaar (3,440 מ׳) → נקודת תצפית 3,860 מ׳ → חזרה ל־Namche יום ההתאקלמות הראשון שלי. ישנתי ב־Namche, לקחתי תיק קטן ועליתי בערך שעתיים לנקודת תצפית שרואים ממנה את Everest ועוד הרים מרשימים מסביב, ואז ירדתי חזרה לישון באותה עיר שממנה יצאתי. מעל 3,000 מטר כבר צריך לשלב ימי התאקלמות. הכלל שניסיתי לשמור עליו הוא לא להעלות את גובה השינה ביותר מ־500 מטר ביום, ואם רוצים להיחשף לגובה גבוה יותר — לעלות אליו במהלך היום ולרדת לישון נמוך יותר. הגוף צריך זמן, ואין באמת דרך לקצר את החלק הזה. יום קצר וכיפי, שנגמר בסנוקר עם החבר׳ה הישראלים. ממחר ממשיכים לעלות.
Namche Bazaar (3,440 מ׳) → כפר בגובה 3,955 מ׳ יום הליכה ארוך, והיום ירדו הטפטופים הראשונים במסלול. אני כבר מתחיל להרגיש את ההשפעות של האוויר הדליל. חשוב ללכת בקצב קל ונוח ולא לדחוף את הגוף לקצה, לפחות בימים הראשונים, כדי לשמור אנרגיה למה שבאמת חשוב לי פה — הפסגות. מתחילים כבר לראות שהמחירים עולים והתנאים יורדים. בדרך עצרתי לארוחת צהריים ממש מחוץ למנזר מרשים. בגדול יום פשוט יחסית וכיף, מלא בעליות.
(3,950 מ׳) → Dingboche (4,410 מ׳), עם עלייה ל־4,994 מ׳ הגעתי לכפר מפותח יחסית, שממנו והלאה כבר יהיה ממש קשה להתקלח וצריך להיזהר עם האוכל. סיימתי את היום מוקדם יחסית, בסביבות עשר, ויצאתי לעוד הליכת התאקלמות לאחת הפסגות הקרובות בגובה 5,100 מטר. הרגשתי טוב, אבל לא הייתי ממליץ על זה לכל אחד. רוב האנשים נשארים בכפר יום נוסף ועושים את הליכת ההתאקלמות למחרת, כמו שעשיתי ב־Namche ביום השלישי. הכפר עצמו בגובה 4,400, אז מתחילת היום זו עלייה של בערך 1,000 מטר — הרבה ליום אחד. הנוף היה שווה את זה. את היום סיימתי בבית הקפה הכי מוכר באזור, ואני ממליץ לכל אחד להגיע לשם — קפה טוב, מאפים טובים ואוכל טוב בכלל. קצת פינוק לפני שאני ממשיך לעלות ומתקרב לפסגה הראשונה שלי.
Dingboche (4,410 מ׳) → Chukhung (4,730 מ׳), עם עלייה ל־Chukhung Ri (5,580 מ׳) יום עמוס וארוך יחסית. הליכה ל־Chukhung בגובה 4,700, הכפר שממנו אני יוצא מחר למחנה של הפסגה הראשונה, ומשם עוד הליכת התאקלמות באותו יום ל־Chukhung Ri — פסגה קרובה בגובה 5,600. הגובה כבר מתחיל להיות מורגש. היום נגמר די רע: בלילה תקפו אותי כאבי בטן כאילו אכלתי משהו מקולקל. אכלתי מתוק ושתיתי הרבה מים וזה התחיל לעבור, אבל היה לי קשה לאכול את האוכל הרגיל שמביאים. אני לא חושב שזו מחלת גבהים. אני יותר חושב שהתייבשתי, כי היה לי יום אינטנסיבי ולא אכלתי מספיק. מקווה שמחר ארגיש טוב יותר ואמשיך למחנה.
Chukhung (4,730 מ׳) → Island Peak Base Camp (5,100 מ׳) קמתי עם הרגשה טובה והחלטתי להמשיך למחנה. מחר לפנות בוקר אני יוצא לפסגה. פגשתי את המדריך שלי — בן אדם תותח, שעושה את כל הפסגות פה על בסיס יומי וכלום לא מזיז לו. הגענו ל־Island Peak Base Camp בגובה 5,100, ועברנו על קשירות שאני צריך לדעת. הלכתי לנוח מוקדם. היה לי קשה להירדם בגלל הגובה והאוויר הדליל, אבל הייתי מלא התרגשות לפני הפסגה הראשונה שלי מעל 6,000 מטר. מקווה שהכול ילך חלק מחר.
Island Peak Base Camp (5,100 מ׳) → Island Peak (6,141 מ׳) → Dingboche (4,410 מ׳) פסגה ראשונה מעל 6,000 מטר, והיא הייתה קשוחה. הגוף עוד לא היה מאוקלם מספיק, וכמעט לא הצלחתי לישון בלילה שלפני. יצאנו ב־01:00, ובשעות הראשונות של הטיפוס ירד עלינו שלג. הגענו לפסגה בערך ב־07:00, אחרי יותר מ־1,000 מטר של עלייה. במקטע ארוך מהדרך נעזרתי ב־Jumar על חבל קבוע, בשיפוע הרבה יותר חד ממה שציפיתי. Jumar הוא אסנדר מכני שננעל על החבל כשמעמיסים עליו ומחליק כשדוחפים אותו כלפי מעלה, וככה אפשר לעלות על מקטע תלול כשהחבל כבר מקובע למסלול. אמרו לי ש־Island Peak נחשבת פסגה פשוטה יחסית, אז לא ציפיתי שהחלקים האלה ירגישו ככה. בדיעבד זו הייתה הכנה מצוינת לפסגות הבאות. למזלי, בדיוק כשהגענו לפסגה הכול התבהר. נשארנו שם בערך חצי שעה וספגנו את הנוף. אין־סוף פסגות מושלגות ב־360 מעלות, לא משנה לאן מסתכלים. חד־משמעית הנוף הכי יפה שראיתי בחיים. הירידה הייתה ארוכה, תלולה וקצת מייאשת, כשהגוף כבר מותש והשמש מתחילה לחמם. גלשנו על השלג בכל מקום שאפשר והלכנו את השאר. השלג הטרי מהלילה התחיל להימס והכול נעשה חלק יותר, אז היה צריך להישאר מרוכז גם כשכבר רק רציתי להגיע למטה. את 700 המטרים הראשונים של העלייה עשיתי בנעלי הריצה שלי, ורק אחר כך החלפתי למגפי הרים עם crampons. כשירדנו בחזרה לקחת את הנעליים, הן עדיין היו קפואות מהשלג. חזרנו ל־Base Camp בסביבות 09:30. אכלתי משהו קטן, ארזתי את הדברים והתחלתי ללכת מהר ל־Dingboche. כבר הכרתי את הכפר ואהבתי אותו, ובעיקר חיכיתי לבית הקפה, למקלחת הראשונה אחרי כמה ימים ולמלא אנרגיה לפני הפסגה הבאה. יום ארוך ומתיש, אבל עברתי אותו כמו גדול.
Dingboche (4,410 מ׳) → Pyramid (5,050 מ׳) יום קליל. ישנתי טוב ונתתי לעצמי לקום מאוחר יחסית, שהגוף ינוח כמה שהוא צריך, ואז התחלתי ללכת ל־Lobuche בגובה 5,000. הגוף שלי כבר מרגיש ממש טוב עם הגבהים. אחרי יום הטיפוס אני מרגיש מאוקלם וההליכות נוחות יותר. מצאתי מקום טוב בהמלצת הקבוצה שהייתי איתה בימים הראשונים. מזג האוויר הפך ללא טוב בכלל. בתקווה שילך לי חלק בימים הבאים — אני מגיע ל־Everest Base Camp, המקום שכל מטייל רוצה להגיע אליו, ולפסגה השנייה: Lobuche East.
Pyramid (5,050 מ׳) → Everest Base Camp (5,372 מ׳) → חזרה ל־Pyramid (5,050 מ׳) אני מתכוון לישון עוד לילה ב־Pyramid, המקום שישנתי בו אתמול, ומחר להמשיך לפסגה השנייה. זה בכלל תחנה מטאורולוגית ולא בית הארחה. קיבלתי שם דיל טוב, ולמרות שהמקום מפוצץ המנהל סידר לי חדר בהתראה קצרה. מקום ממש מגניב עם מנהל ממש נחמד. הלכתי לראות את ה־Everest Base Camp. לקח לי בערך חמש שעות עם עצירות קצרות. למזלי היה שמש כל הבוקר, אבל היה מלא רוח, ובהמשך היום ירד שוב מלא שלג. ה־Base Camp לא היה איזה משהו מרשים או מיוחד, סתם עוד אבן שכל העולם בא להצטלם איתה. אבל בעתיד אני רוצה להיות אחד מהאנשים שנמצאים שם ומחכים לחלון כדי לטפס על הפסגה של Everest. מחר אני מתכנן להמשיך לפסגה השנייה. קצת לחוץ מזה ומקווה שמזג האוויר יהיה לטובתי ולא מושלג, אבל מנסה להישאר חיובי. אני כבר כמה ימים מסתובב מעל 5,000 ומרגיש יותר ויותר מאוקלם מיום ליום.
Pyramid (5,050 מ׳) → Lobuche East High Camp (5,200 מ׳) עזבתי את Pyramid למחנה הגבוה של Lobuche East בגובה 5,200. פגשתי את המדריך בסביבות 10:30, ולמזלי זה אותו מדריך שכבר מכיר אותי מהפסגה הקודמת. אחרי שדיברתי איתו הוא אפילו ויתר על פסגה נוספת עם לקוח אחר. פשוט בן אדם מטורף. הולך עם סיגריה בפה כשאני בקושי מצליח ללכת אחריו, וזה נראה אצלו כל כך פשוט. כל הפסגות האלה לא היו אפשריות בלי הנפאלים. הוא אמר לי שהפסגה הזאת יותר קלה וגם עולים בה פחות כי המחנה גבוה יותר, אבל בשביל אדם רגיל כמוני זה עדיין לא מרגיש פשוט כמו שהוא מתאר. ביחס לפסגה האחרונה כבר כמעט אין לי כאבי ראש, אולי ממש בקטנה. יש לי הרבה תיאבון, מה שלא היה, והגוף מרגיש חזק. נראה לי שזו תהיה הכנה טובה ל־Ama Dablam. יש מלא שלג בימים האחרונים, והיום גם הלכנו עד המחנה בשלג. זה לא הכי כיף, בעיקר עם נעלי ספורט.
Lobuche East High Camp (5,200 מ׳) → Lobuche East (5,859 מ׳) → Pyramid (5,050 מ׳) קמתי ב־01:15 ויצאנו שעה אחרי. היה לי קר מהרגיל, ואמרתי שזה היום הראשון לתרמי. זו הייתה החלטה טובה. הרגשתי טוב ומאוקלם והצלחתי לישון יחסית טוב אפילו עם הגובה. עלינו די מהר ועקפנו כמה אנשים בדרך. היה המון שלג מהימים האחרונים והמון קטעים די חדים שהשתמשתי בהם ב־Jumar, אבל ההרגשה הכללית הייתה טובה, וזכיתי בעוד זריחה מהממת. ירדנו די מהר ואכלתי זריז. רציתי להגיע ל־Pyramid כמה שיותר מהר כדי לנוח כמו שצריך לפני שאני מתחיל את ההליכה לפסגה האחרונה שלי, זו שכל ההכנה הזאת הייתה בשבילה. Pyramid היה ריק יחסית לפעמים הקודמות, ממש שקט. הבעיה היחידה היא שאני חייב לעשות כביסה, הכול כבר לגמרי מסריח, והיה מזג אוויר גשום בימים האחרונים אז רוב הציוד שלי היה סחוט. בתקווה שמחר אטפל בהכול ואאפס את כל הציוד כדי להמשיך כמו שצריך. אקח לי יום קליל בבית קפה ומקלחת טובה. אני מתקרב לחלק הכי קשוח של הטיול הזה. לחוץ ומתרגש ביחד. הגוף מרגיש מוכן ואני מקווה שהוא יחזיק את החלק האחרון.
Pyramid (5,050 מ׳) → Dingboche (4,410 מ׳) התחלתי את היום מוקדם ל־Dingboche. חיכיתי כבר ללכת לבית הקפה האהוב עליי ולנוח כמו שצריך. אחרי מקלחת טובה עשיתי כביסה. הם אפילו עושים את הכביסה בבית הקפה, ויש להם מייבש — דבר שעוד לא ראיתי באזור. רוב המקומות תולים בחוץ, וזו בעיה כי יש כבר כמה ימים גשם. אז הכול הסתדר לטובה. יום בהילוך נמוך לפני שאני פוגש את המדריך שלי מחר לאקט האחרון והכי קשה.
Dingboche (4,410 מ׳) → Ama Dablam Base Camp (4,600 מ׳) היום הגעתי ל־Base Camp, ועצרתי בדרך לאסוף את התיק הקטן שלי שאין בו כלום חוץ מה־crampons שאיתם אני הולך לטפס. הם תופסים הרבה מקום והיה מיותר לסחוב אותם עד עכשיו. הייתה עלייה חדה יחסית למחנה ב־4,600, אבל הגוף באמת מרגיש טוב ומוכן אחרי שבועיים בגובה. פגשתי את המדריך שלי, בן 22, שכבר טיפס על ההרים הגבוהים בנפאל. האוכל והיחס במחנה ממש מפנקים. חוץ מזה שאין מקלחת, הכול ברמה ממש גבוהה ויש ארוחות שף. עכשיו מה שנשאר זה לחכות לחלון זמן טוב לעלות. התכנון הוא שלושה ימי עלייה ויומיים ירידה, כי הדרך תלולה וטכנית ולכן מחלקים אותה. אנחנו גם לא עושים רוטציות — עליות חוזרות למחנות הגבוהים וירידה בחזרה לצורך אקלום — כי אני כבר מאוקלם מהפסגות הקודמות. אני הולך לישון במקומות מטורפים לפי מה שראיתי לפני. לרוע מזלי מזג האוויר על הפנים כבר מעל לשבוע ויורד שלג בלי הפסקה. מחר בטוח יהיה גרוע, אז זה יהיה יום מנוחה, ואז נשב ונראה את כל חלונות הזמן האפשריים שאנחנו יכולים לנצל. התחיל לכאוב לי קצת הרגל מהעומס, משהו שטבעי עם כל מה שהגוף שלי עובר. מקווה שאשן טוב ושזה יעבור עד שנתחיל לטפס.
Ama Dablam Base Camp — יום המתנה היום היה שלג כל היום. רק הלכנו לשתות קפה במתחם שאליו הולכים אנשים שרוצים להוציא יותר כסף על הטיפוס. יש שם גם מקלחות וממש מבנים לישון בהם, לא אוהלים כמו אצלי. אני חושב שזה מוריד קצת מהאווירה ומהחוויה של הטיפוס, אבל בסוף לכל אחד יש דרך שונה שהוא אוהב לעשות בה את הדברים. יש שם גם קליטה, אז עדכנתי את כולם שהכול בסדר ופחות או יותר מה הלו״ז. מקווה שמזג האוויר ישתפר בימים הקרובים ונוכל לטפס. אני כבר לא מצליח לחכות לזה, אבל צריך להיות סבלני. פה צריך להיות הרבה יותר מחושב מהפסגות הקודמות, כי אם יהיה הרבה שלג יש סיכוי שהמסלול יהיה חסום. כבר פגשתי כמה אנשים שניסו לטפס לפסגה והסתובבו. מנסה להיות חיובי ולכבד את התנאים שההר נותן לי.
Ama Dablam Base Camp — יום המתנה ממשיכים לנוח ולבדוק מזג אוויר. לא יותר מדי היום, עדיין יורד שלג בלי הפסקה. אולי יהיה חלון עוד יומיים להתחיל לטפס על הפסגה, אז אנחנו בודקים בכמה שיותר אתרים של מזג אוויר כדי לאמת את זה. יש איתי בחור אמריקאי שישן באוהל לידי ומחכה לטפס גם. הוא עוד צריך לעשות סבבים של התאקלמות אז יש לו עוד זמן, והוא הביא Starlink — אז יש לנו עכשיו קליטה גם באוהלים.
Ama Dablam Base Camp — יום המתנה היום המדריך שלי הלך לשים ציוד ב־Camp 1, כדי שתהיה לנו אספקה לימים שנטפס. הגישה יחסית קשה ואנחנו דואגים לעצמנו, אז צריך ללכת לשים שם דברים מראש. זה פשוט מקל על ההליכה ביום של הטיפוס, כי גם ככה הולכים עם יחסית הרבה ציוד ואוכל. יש חלון הזדמנויות טוב עוד ארבעה ימים. מה שחיפשנו ביומיים הראשונים לא כזה קריטי — אם מזג האוויר לא מושלם בדרך למעלה זה יקשה, אבל זה לא נורא. מה שחשוב זה שביום הטיפוס לפסגה יהיה יום טוב. מחר נתחיל לעלות ל־Camp 1. מתרגש כבר לצאת.
Ama Dablam Base Camp (4,600 מ׳) → Camp 1 (5,700 מ׳) התחלנו ללכת ל־Camp 1. היה יום גשום וסוער, ולא ציפיתי שזה יהיה כזה קשוח. בגלל כל השלג הכול מחליק יותר וצריך ללכת יותר בזהירות, מה שמאריך את הדרך. האוהלים היו צפופים בטירוף כי היו בהם מלא דברים. לא חשבתי שזה יהיה מסודר ככה על אבנים — חצי מהזמן אתה מחפש רק זווית שאין בה אבן תקועה בגב. אבל זה חלק מהמשחק. עכשיו התחיל האתגר האמיתי. הגובה לא משפיע עליי ממש, מרגיש שהתאקלמתי כמו שצריך. המחנה בגובה בערך 5,800, והיה לנו קצת טיפוס עם חבלים שהכניס לאווירה לקראת מחר, שאמור להיות טיפוס קשוח ל־Camp 2.
Camp 1 (5,700 מ׳) → Camp 2 (6,000 מ׳) השינה הייתה ככה־ככה, אבל נוף מטורף מהצוק שאנחנו ישנים עליו. מתחילים ללכת ל־Camp 2, ולרוע מזלנו נתקענו מאחורי קבוצה של רוסים שהייתה בה בחורה שממש פחדה מהגבהים. הכול היה ממש תלול, ולא כיף למי שלא מרגיש בנוח כשהוא תלוי באוויר. מסלול שתכננו לעשות בארבע שעות לקח מעל שבע, וזה קיצר לנו את המנוחה לפני הניסיון שהולך להיות הלילה. עברנו היום ב־Yellow Tower, שזה חלק מפורסם בדרך לפסגה. המיקום של Camp 2 זה באמת מקום יפה בטירוף — לישון על צוק מטורף שיש בו בקושי מקום לשני אוהלים, על מלא אבנים שאי אפשר באמת לישון עליהן. המחנה באזור ה־6,000 מטר, והגובה לא באמת משפיע חוץ מזה שאני מתעייף קצת מהר יותר. היום הורגש ההבדל בקושי מהפסגות האחרונות שעשיתי. באמת הר שצריך לבוא אליו מוכן ועם ניסיון, ויש שאומרים שהוא אפילו יותר קשה מ־Everest. בגלל מזג האוויר המושלג של השבוע האחרון, אזורים שבדרך כלל אין בהם שלג מפוצצים בשלג וזה מקשה על העלייה. המדריך שלי אמר לי שזה ממש לא אופייני לעונה ופשוט נפלנו על זמנים לא טובים — בדרך כלל עד מעבר ל־Camp 2 אין שלג בכלל. עובדים עם מה שיש. מרגיש שכל ההכנה והדברים שעשיתי כדי להתגבר על הפחדים האלה משתלמים.
Camp 2 (6,000 מ׳) → 6,193 מ׳ → Ama Dablam Base Camp (4,600 מ׳) יום של פסגה שהתחיל לא טוב. המדריך שלי קם עם בעיות בבטן, מה שהאט את הקצב ממש. אפילו לי זה הרגיש לאט, כל הזמן נחנו הרבה. ומה שמצחיק זה שהוא לא חשב להגיד על זה משהו — רק אחרי שהתחלנו ללכת שמתי לב שמשהו לא בסדר, ואז הוא סיפר. בגלל זה גם יצאנו ב־00:30 ולא ב־22:30 כמו שתכננו בהתחלה. כל הדרך הייתה מלאה בשלג שהצטבר מהימים האחרונים. החבלים שאנחנו נעזרים בהם לעלות, ושגם מסמנים את הדרך, נקברו מתחת לשלג. כל פעם הגענו לנקודה שחשבנו שכבר אין לנו איך להמשיך, ואז חפרנו וניסינו לשחרר אותם או למתוח איזה תחליף. לפחות הצלחתי לישון שעתיים לפני שיצאנו, בתנוחה הכי מוזרה שנרדמתי בה בחיים. הרגשתי גם ממש טוב וחזק, ושכל ימי ההכנה הפיזית והמנטלית השתלמו לי. כל הדרך היה נראה שאנחנו לא נגיע לסוף, אבל ניסיתי כל הזמן להישאר אופטימי ולהתרכז בצעד הבא ובבעיה הבאה שמופיעה לי. בסוף הסתובבנו ממש לפני Mushroom Ridge. השלג קפא, החבלים קפאו יחד איתו, והמעבר הפך למסוכן מדי. זו הייתה החלטה לעצור למרות שהרגשתי פיזית שאני עוד מסוגל להמשיך. אבל תוך כדי שלא סיימתי את ההר הזה לא התעצבנתי ולא הייתי עצוב, כי פתאום הבנתי משהו חשוב. כמה התפתחתי והתגברתי על הפחדים שלי, כמה התחזקתי, וכמה נעלם לי הפחד מהגובה שאני מתמודד איתו כל החיים שלי. הייתי בשבועות האחרונים תלוי על צוקים, הולך במקומות שאני רואה תהום משני הכיוונים וצעד אחד לא נכון יכול להיגמר רע — מה שכמה שנים אחורה היה נראה לי לא הגיוני. איזה כיף זה להתגבר על פחדים שהיו משתקים אותך. זה בעצם היה המטרה של כל הדבר הזה, להוכיח לעצמי שאני יכול. Ama Dablam לא נתנה לי את הפסגה, אבל היא כן הראתה לי כמה רחוק הגעתי. אני מקווה שייצא לי לנסות שוב, אבל מה שבטוח זה שהוכחתי לעצמי שאני גדול יותר מהפחדים שלי. כשהתחלנו לרדת הדרך הייתה נוראית. יום שהתחיל ב־00:00 נגמר רק ב־17:00, והדבר שהכי היה קשה איתו זה מים ואוכל. נגמר לנו האוכל והמים ונשארה רק שתייה מתוקה, אז שתיתי מלא קולה והרגשתי מיובש ושהתייבש לי הגרון. פשוט רציתי להגיע למחנה והרגשתי שאני הולך כמו זומבי. אם הגעתי לפסגה או לא — הרגשתי שנתתי את כולי.
Ama Dablam Base Camp (4,600 מ׳) → Namche Bazaar (3,440 מ׳) ישנתי כמו מלך אחרי שהגוף שלי היה שבור, והיה לי יום ממש ארוך ל־Namche. חשבתי שההליכה תהיה פשוטה יותר, אבל היו הרבה עליות וירידות ולקח לי די הרבה זמן להגיע. הגוף שלי התחיל להרגיש את כל הקושי והמשקל של השבועות האחרונים. מצפה כבר לחזור ל־Kathmandu, לסדר את כל הדברים שלי ולחשוב מה אני עושה אחרי.
Namche Bazaar (3,440 מ׳) → Lukla (2,863 מ׳) יום הליכה אחרון, ארוך וקשוח, בחזרה ל־Lukla — איפה שהמסוק הוריד אותי. התיק הרגיש הכי כבד מתחילת הטיול, והיו המון ירידות ארוכות שהקשו על הגוף. רק חיכיתי להתקלח. הגעתי לקראת הערב לאיזה מלון עם מקלחת אמיתית ורותחת, ופגשתי בחור נפאלי שהזמין אותי לשבת איתו לבירה. אחלה יום. מצפה כבר לחזור מחר ל־Kathmandu.
Lukla — הטיסות בוטלו קמתי באנרגיה להגיע ל־Kathmandu ולהתארגן, אבל בגלל שהיה מעונן וגשום כל הטיסות התבטלו לאותו היום. מה שאומר שאני תקוע פה עד שהכול יתבהר. בינתיים החלטתי על המטרה הבאה: לטוס לתאילנד ולעשות קורס Divemaster, אחרי שלא צללתי בכלל כמה שנים, מאז שעשיתי את השני כוכבים שלי באילת. מתרגש כבר להרפתקה הבאה ולראות את תאילנד. מחר כבר הכול הסתדר עם מזג האוויר ויצאתי ל־Kathmandu ליום של אריזה והחזרת דברים שהשכרתי, לפני שאני טס יום אחרי.
62 תמונות מהמסע. לחצו על תמונה כדי לפתוח אותה.